בוא נתחיל מהסוף: אף אחד לא צריך שעון יד ב-18 אלף שקל. אף אחד לא צריך שעון יד בחמשת אלפים שקל. בעולם שלנו, אף אחד לא צריך שעון יד. אלא אם כן, כמובן, אתה סוכן חשאי, אבל לזה עוד נגיע.
אנשים מתקשים לעכל או להבין את הקטע של שעוני יוקרה. יש הסברים רבים, נכונים, למה זה טוב. לגברים יש מעט תכשיטים. אין לנו תיקי יד של פראדה ונעליים של גוצ'י. ולכן בתחום ההתקשטות הלגיטימית, הגבול עובר בג'קט ובשעון על היד. נו, יש תכשיטים יותר יקרים.
אנשים עם מבט מעט ציני יותר עשויים להדגיש את העובדה שגברים פשוט מחפשים עוד דברים לאונן עליהם. גברים אוהבים לזיין בשכל, אוהבים התעסקות, אוהבים להשוות דגמים, מפרטים וגדלים, ושעונים זה תחום שמאפשר לעשות זאת עד אין קץ. וכן, רוב חובבי השעונים, כמו חובבי העטים, שיפורי הרכב, אספני סכינים ומערכות סטריאו, הם גברים.
מבלי לזלזל בשתי הדעות העליונות, לי יש דעה נוספת, אולי רומנטית משהו, לגבי למה גברים מתלהבים משעונים יוקרתיים. הפתרון האולטימטיבי לבעיית כיצד ניתן למדוד זמן, נמצא לפני כמה עשרות שנים. קוראים לזה שעון קוורץ, או כפי שאתם מכירים את זה, השעון שיש לכם בפלאפון, במחשב, בכל מקום שיש בו בטריה. לחרדתה הרבה של תעשיית השעונים השוויצרית, שעוני קווארץ הם פשוט הרבה יותר טובים והרבה יותר זולים. השעונים המכאנים הכי מדוייקים מאבדים 1-3 שניות ביום. שעון דיגיטלי מהתחנה המרכזית של יהוד עולה 20 שקל ומאבד שנייה בחודש.
וזו בדיוק הנקודה: מכשנמצא הפתרון האולטימטיבי למדידת זמן, בוא נראה איך אפשר לעשות את זה עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. רק ככה אני ארגיש מסופק. זה המקום שבו זה נהפך לאמנות.
שעונים, כאמור, נחלקים לשני סוגים: שעונים מכניים ושעוני קווארץ. שעוני קווארץ, מאחר והם פתרון כל כך טוב ומדוייק, משעממים ולכן לא נדבר עליהם יותר. גברים אמיתיים מסתובבים עם שעונים מכאניים.
על מכונות ועל שרירים
שעונים מכניים הם מוצר מורכב ורגיש, שבנוי מעשרות אם לא מאות חלקים זזים וקטנים מאוד שמסודרים להם יחדיו ופועלים ביחד בסינכרון מופלא, כדי שאתם תוכלו להביט לכוסית ששאלה אותכם מה השעה בעיניים ולהגיד "לך אני מחכה כבר שנים", ולהתבאס מזה שאתם אהבלים. במשך שנים שעונים היו הדבר הכי מורכב טכנולוגית שקיים בכלל.
שעונים מכניים לא מונעים על ידי בטריה – הם מונעים בקפיץ. אלו מכשירים עדינים, הטיפול בהם דומה יותר לטיפול באוטו מאשר כל דבר אחר. שזה גם די מגניב.
מצד שלישי, רוב השעונים המכניים יכולים לשרוד שנים על גבי שנים. אפשר לתקן אותם. זאת בניגוד לשעוני קווארץ מהתחנה המרכזית בעשרים שקל, שפשוט זורקים. איכשהו התגלגלו אלי שני שעונים – אחד משנות השלושים, ואחד משנות השבעים. שניהם עברו שיפוץ ושימון אצל שען, שניהם עובדים נהדר. אין שום סיבה שלא אוריש אותם לנכדים שלי. אה, יש סיבה: עם כל השעונים האלו אין לי כסף לילדים.
מי ששומע בפעם הראשונה מוזיקה במערכת סטריאו טובה או משתמש בפעם הראשונה בסכין שפים אמיתית וחדה, לא יכול שלא להרגיש את ההבדל. נכון, מוזיקה אפשר לשמוע גם דרך הרמקולים של המחשב, וסבתא שלנו הכינה אחלה גורמה סבז'י עם אותו סכין קטן וחלוד. ועם זאת יש הבדל שאתה מרגיש ברגע הראשון. בשעונים זה לא זה. הזמן הוא אותו זמן, גם בשעון של עשרים שקל וגם בשעון של עשרים אלף שקל.
השם הוא בונד, ג'יימס בונד. ואני לא יודע לקרוא את השעה בפלאפון
בפינה הימנית ניצב לו האומגה סימסטר, דגם ג'יימס בונד. שעון צלילה יוקרתי, במהדורה מוגבלת, עם תג מחיר פיקטיבי במקצת של כ-18 אלף שקל. מהצד השני, סדרת שעוני נבלי ג'יימס בונד של סווטש. הם עולים בין 300 ל-1,000 שקל, בהתאם לדגם. על פניו, כאמור, שניהם עושים אותו דבר: מראים לך מה השעה.
כל שעון בסדרת הנבלים הוקדש לרע אחר, כולל (בצעד מבריק, יש לציין), שעון שמוקדש לחתול הלבן של בלופלד, הרשע מ"אתה חי רק פעמיים". בונד הוא שיא האלגנטיות שהוליווד או לונדון מסוגלים להציא ברגע נתון. מצד שני – הנבלים, לעומת זאת, הם על פי רוב דרעקים חנונים למדי. החל מ"מלתעות", שנראה כמו ילדם האסור של אורטודנטית פסיכוטית ומורה להתעמלות (מונרייקר, המרגל שאהב אותי), עד לניק נק, גרסה מוקדמת של טוב-טוב הגמד ("האיש עם אקדח הזהב"). וככה גם שעוני הנבלים.
שעוני סווטש עשויים מפלסטיק, וגם אלה שעשויים מדברים טובים יותר מתהדרים בגימור יחסית פשוט. זה קצת כמו רהיטים של איקאה – זה לא רע, אבל אם אתם מחפשים משהו שישדר איכות, אולי כדאי לחפש במקום אחר. הם שעוני קווארץ, כמו כל השעונים של סווטש , וכמו רוב השעונים של סווטש הם עמידים למים (עד 20 מטר, מה שאומר שאפשר להתקלח איתם אבל לא הרבה יותר), עמידים בזעזועים (מה שאומר שאם הם יפלו אם לא יתפרקו, לא יותר מזה), ונראים צבעוניים ונחמד על היד. לחלקם יש אפילו סטופר.
השעון של אומגה הוא שעון צלילה תכשיטי ואלגנטי. אומגה כבר כמה שנים מנסים למצוא לעצמם שגרירים יוקרתיים, ודי הולך להם. ג'ורג' קלוני, מייקל פלפס ומיכאל שומאכר. גם ג'יימס בונד, שאפילו מופיע באתר שלהם. אומגה מנסה לבנות את עצמה כמותג יוקרה, כאשר היא נמצאת בתסביך נחיתות תמידי מול רולקס. לא נכנס בכתבה הזאת למלחמות הפנימיות של תעשיית השעונים בעולם, אבל בוא נגיד שלפני שג'יימס בונד ענד שעון אומגה, היה לו על היד רולקס סאבמרינר. לכן, הקישור לג'יימס בונד חשוב לאומגה במיוחד (ואף מוזכר באופן מפורש בסרט הלפני אחרון "קזינו רויאל", בדיאלוג עוקצני בין בונד לבין וספר לינד, נערת הבונד באותו סרט). פירס ברוסנן היה הבונד הראשון שהחליף את הרולקס באומגה, ב"גולדן איי", ונראה שאומגה לא מתכננים לוותר בקלות על המעמד החדש.
השעון החדש, שיצא לכבוד "קוואנטום של נחמה" הוא ממשפחת Seamaster, שעוני הצלילה של אומגה. בראש המשפחה הזאת ניצב ה-Seamaster Planet Ocean, ומתחתיו ה-Seamaster Professional. לרגל הסרט החדש של בונד יצאו גרסאות מיוחדות לשני השעונים. שעון הפרופשונל מאפשר צלילה עד לעומק של -300 מטר, ומכיל מנגנון מכני אוטומטי המשלב את טכנולוגיית ה-Co-Axial המהפכנית של אומגה. כה מהפכנית היא הטכנולוגייה הזאת, שאין שום סיכוי שתבינו איך היא עובדת הוא למה היא טובה, גם אם תסתכלו בסרטוני ההסבר השונים באתר של אומגה.
השינוי המשמעותי ביותר מהדגמים הקודמים, מלבד המנגנון החדש, הוא דווקא קוסמטי. הלוח (מה שיש מאחורי המחוגים) של ה-Seamaster, שעד כה היה בצבע כחול עם הדפס גלי, הוחלף ללוח שחור וחלק. יש שטוענים שזהו שיפור ואלגנטי. אני מחבב את הדגם הקודם. מלבד הייצור הסדיר של סדרת Seamaster, אומגה הוציאה מהדורת "ג'יימס בונד" מוגבלת. 10,007 שעונים מיוחדים יוצרו עם הלוגו של בונד מוטבע על גב השעון (במקום סמל סוס הים המגניב שיש שם בדרך כלל), על הסוגר של הצמיד שלו, ועל מחוג השניות. סימונים אלה חשובים ללא ספק לכל סוכן חשאי שרוצה לשמור על זהותו בסוד.
בסופו של דבר, גם השעון של אומגה וגם השעון של סווטש הם שעונים שמספרים סיפורים. יש קטע בלהגיד "זה השעון של ג'יימס בונד", כמו שיש קטע בלהגיד "זה השעון של החתול של הרשע של ג'יימס בונד". אני פשוט לא בטוח איזה קטע טוב יותר.