ככל שזכור לי, עודף משקל ובעיות דימוי גוף הם דברים שאני מתמודד איתם במשך כל החיים, מביה"ס היסודי ועד היום. ההחלטה לעשות שינוי הגיעה מתישהו במהלך חצי השנה האחרונה, קצת אחרי שהתחלתי לצחוק עם אשתי על זה שבעוד 20 שנה אני הולך לקבל התקף לב. הלכתי לרופאת המשפחה, עשיתי בדיקות דם והערכים שלי נראו כמו תמונת פרופיל של רכבת הרים. קבעתי תור לדיאטנית, אמרתי יפה שלום ללחם לבן ואלכוהול ובסוף גם נרשמתי לחדר כושר.

חודשיים מאוחר יותר הורדתי בסביבות ה-10 ק"ג והתחלתי לקבל הערות מהסביבה. "וואי, רזית", "מה קרה? הפסקת לאכול?", "יפה לך" ועוד מיליון משפטים קלישאתיים בסגנון הזה – פידבק חיובי הוא משהו שתמיד התקשיתי להתמודד איתו. באותה תקופה גם שמתי לב שאני מצליח להיכנס לבגדים שהיו בערימה של "עזוב, עדיף שלא, זה סתם יבאס אותך", בעיקר המכנסיים של "אודי ג'ינס" שקניתי בהודו ב-2012. במילים אחרות, הסביבה ראתה את ההבדל והבגדים ראו את ההבדל, רק אני לא. רק אני, כשאני מסתכל על עצמי במראה, ממשיך לראות את הילד השמן מכיתה ג'.

דימוי גוף שלילי היא תופעה מסוכנת שקיימת אצל גברים ונשים כאחד. למעשה, היא יכולה להיות קרש מקפצה להפרעות פסיכיאטריות שונות כמו בולמיה, אנורקסיה וביגורקסיה – ואם רק שתי ההפרעות הראשונות מוכרות לכם, אז זה לא במקרה.

ההקבלה הגברית לאנורקסיה

גם אני לא ידעתי מה זה ביגורקסיה כשהתחלתי לתחקר לעומק את בעיות דימוי הגוף שלי, אבל ברגע שנכנסתי לעובי הקורה הבנתי שיש בהחלט מקום לדאגה, במיוחד בשביל מישהו כמוני. בהתחשב בעובדה שכבר הכרתי אנשים עם בעיות דומות לשלי ובהנחה שהסטטיסטיקה לא משקרת כשהיא מצביעה על מגמת עלייה מבהילה בקרב גברים שמאובחנים עם ההפרעה הזאת, יצרתי קשר עם פסיכיאטר שמכיר את התופעה – כדי להבין אם לגברים בישראל יש סיבה לדאגה.

ראשית כל, מדובר בהפרעה נפשית שנמצאת על סקלת הפרעות הגוף הדיסמורפיות והיא לעיתים מוגדרת בתור "ההקבלה הגברית לאנורקסיה" – רק שלהבדיל מאנורקסיה (שבה העיסוק האובססיבי בדימוי הגוף יוביל להשלת משקל קיצונית) ביגורקסיה היא הפרעה שגורמת לסובלים ממנה לעסוק באופן כפייתי באימוני כושר.

ביגורקסיה מאופיינת בקיבעון אובססיבי לפיתוח מסת גוף או שריר והיא שכיחה מאוד בקרב אלו שעוסקים באימון גופני. מקרה קלאסי של ביגורקסיה מתפתח מתפיסה שלילית של דימוי גוף – כלומר, האדם שסובל ממנה חושב שהוא רזה או שמן מדי, גם אם הוא בנוי לתלפיות. התפיסה הזו תוביל אותו להתרכז באופן אובססיבי בהרמת משקולות, דיאטות ולעיתים אפילו שימוש בסטרואידים. העיסוק הכפייתי באימוני הכושר יכול להוביל את המתאמן במקרים קיצוניים גם לזנוח היבטים אחרים בחייו – כגון קריירה, חיי חברה, קשרים משפחתיים ואפילו מערכות יחסים רומנטיות.

מדובר בהפרעה שפוקדת גברים ונשים כאחד, אם כי היחס נוטה לרעתם של הגברים – עם שני גברים על כל אישה אחת שמתמודדים עם ההפרעה. רופאים ואנשי מקצוע רבים מספרים שאבחון ההפרעה הוא תהליך מסובך ולרוב ביגורקסיה תוגדר כתת אבחנה של הפרעות גרועות יותר – כגון הפרעה כפייתית אובססיבית (OCD), פסיכוזה ואפילו דיכאון.

בשנים האחרונות המודעות לביגורקסיה גוברת ובמקביל ההפרעה הולכת ונעשית שכיחה ברחבי העולם. ד"ר יאן יאנקובסקי, פסיכיאטר בבית חולים לבריאות הנפש בדרום הארץ, בקופ"ח "מכבי" ומדריך סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון, מסביר שביגורקסיה נתפסה בעבר בקרב הקהילה הרפואית כתופעה אופיינית למדינות המערב.

"אם תסתכלו על מחקרים מסביבות שנת 2006, אתם תראו שההפרעה שכיחה יותר במערב מאשר במזרח", מסביר ד"ר יאנקובסקי, "לעומת זאת, היום התמונה נראית אחרת. כלומר, הסטטיסטיקה התאזנה ואפשר לראות שביגורקסיה הפכה לתופעה בינלאומית". באשר לישראל, שכיחות המקרים של ביגורקסיה עדיין נמוכה ביחס להפרעות נפשיות אחרות – אך אין זה אומר שהתופעה לא קיימת בקרב הציבור הישראלי.

קשה לזהות, קשה לטפל

ד"ר סקוט גריפית', ד"ר לפסיכולוגיה מאוניברסיטת סידני שחקר את הנושא לעומק, סבור שהקושי באבחון ההפרעה נובעת מכך שהיא נמצאת במעין תחום אפור שבין הפרעות שונות. "ביגורקסיה ללא ספק עברה מתחת לרדאר בגלל הפרעות אכילה אחרות שמתרכזות בדימוי גופני שקשור בהשמנה, כמו בולימיה או אנורקסיה", מסביר ד"ר גריפית', "אצל גברים זה שונה, אצל גברים זה קשור לדימוי הגופני השרירי ולכן קשה מאוד לזהות את זה".

לטענתו של ד"ר גריפית', גברים יכולים להיות אובססיביים כל כך לפיתוח שרירים עד כדי הזרקת סטרואידים אנבוליים, צריכת משלשלים או לקיחת חומרים שמזרזים את תהליכי שריפת השומנים בגוף, אבל בקהילה הרפואית לא יתפסו את זה כהפרעת אכילה – כך קורה שבמקרים רבים אבחון ההפרעה יכול לקחת זמן רב או להיות תת אבחנה של הפרעה נפשית אחרת.

לעסוק בכושר גופני ולשמור על אורח חיים בריא זה דבר מבורך. למרות זאת, חשוב מאוד להיות מודעים לבעייתיות של אימון יתר כתוצאה מדימוי גופני שלילי. מניסיוני האישי, כאדם שסבל מהשמנת יתר בצעירותו ועד היום מתמודד עם בעיות של עודף משקל, אני יכול לומר שדימוי גופני שלילי יכול להוביל אנשים למקומות רעים מאוד – מהפרעות התנהגות למיניהן ועד לדיכאון.

חשוב לדעת לזהות את דפוסי ההתנהגות של אדם שעוסק באופן כפייתי באימוני כושר והרמת משקולות. חשוב להעלות את הדפוסים הללו לתשומת ליבו של המתאמן ובמידת הצורך אפילו להתערב, אחרת הוא מסתכן במצב שבו שהאימונים יגרמו לו נזק – לא רק פיזי, אלא גם תעסוקתי, חברתי ונפשי.