אדית פיאף החלה דרכה בתור נערת אשפתות שהעבירה חלק נכבד מחייה הצעירים בבית בושת, לפני שהתגלתה והפכה לזמרת נערצת. נשארתם עד כאן? יפה. השבוע עלה המחזה "פיאף" על במת היכל התרבות החדש באריאל, תחת מחאת האמנים מהשמאל שבאה לידי ביטוי במכתב שקורא לסרב להופיע בעיר שנמצאת בשטחים.
ובכן חברים, הלב שלכם אולי במקום הנכון, אבל הראש כנראה קצת פחות. נכון שלפי החוזה שמחייב אתכם להופיע בכל חלקי ישראל זכותכם לא להופיע באריאל, שמבחינת החוק איננה משתייכת לישראל הריבונית – אבל זה לא אומר שזו הדרך הנכונה לפעול.
חרם תיאטרלי הוא סוג של פיקציה שלא באמת תזיז למוחרמים הפוטנציאלים. יש מספיק אמנים שיופיעו בפניהם בכל מקרה, אמנים שעמדתם הפוליטית (ובואו נודה – גם עמדת חשבון הבנק שלהם) רחוקה משלכם. אם אתם רוצים לקרוא לחרם משמעותי – קראו להחשיך להם את המסך בזמן שידור האח הגדול.
קשה להאמין שמישהו באמת התרגש מהמכתב שלכם (אולי חוץ מח"כ ציפי חוטובלי שמיד פצחה בקידום יוזמה לסיפוח אריאל לתחומיה הרשמיים של ישראל, וקיבלה צ'אנס נוסף לעשות לעצמה כותרת). מה שבעיקר גרמתם זה להצפת תגובות הנגד הרפלקסיביות, החל משרת התרבות לימור לבנת שהקימה את פרס השרה לעידוד יצירה ציונית, שיוענק לכל יצירה שתעסוק בעשייה הציונית ובדמויות המרכזיות בחיי הציונות (תהייה: האם המחזמר "מי שחלם" על חייו של יצחק רבין בכיכובו של הראל סקעת היה עומד בקריטריונים?), וכלה בתגובה המאופקת כרגיל של אביגדור ליברמן, שקרא להפסיק לכם את המימון ולפגוע לכם בפרנסה, מכיוון שקראתם לישראל "מדינת אפרטהייד". לתשומת לבו של שר החוץ, הביטוי הזה לא מוזכר במכתב המדובר. רצ"ב עותק ממנו (זהירות, מסמך Word). הוא לא ארוך, גם לא מורכב. אז אולי על ראש הגנב בוער הכובע.
אמנים יקרים, מה שהייתם צריכים לעשות זה להגיע לאריאל, ולהעלות שם מחזות חתרניים, פוליטיים, שיגרמו לאנשים לחשוב. לא חסרים כאלה. אילו היו באריאל מסרבים להציג מחזות כאלה – הייתם יכולים לחשוף את ערוותם. פתרון נוסף: אם הייתם רוצים לפתוח בדיאלוג אמיתי, הייתם יכולים למשל "לשבור דמות" ולהתחיל לדבר לקהל מהבמה.
בזמן מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי של צרפת אדית פיאף המשיכה להופיע, תוך שהיא שרה שירי אהבה המעודדים ברמז את ההתנגדות לכיבוש. חברים, הייתה לכם את הבמה (תרתי משמע) לעשות את מה שעשתה פיאף, ופספסתם הזדמנות להעביר מסר אינטליגנטי לקהל המתנחלים השבוי (באולם).
הפסדתם בקרב התקשורתי ובקרב על דעת הקהל, כי נכנסתם למאבק באופן שמראש לא היה לכם סיכוי אמיתי להצליח בו. ההפסד הזה עלול לחדד עוד יותר את מצוקת השמאל והמרכז השפוי שעוד קיים כאן, ולתדלק את החלקים ההולכים ומקצינים ימינה בישראל. במצב הנוכחי, כמו שאמר המשורר ואיש הרוח עופר עיני: צריך להיות אהבל כדי לעשות דבר כזה.
דיל לארה"ב
החייל יאיר נתניהו הצטרף לטיסה של ההורים לארה"ב. בגדול זה משהו שמותר לחייל לעשות אחרי פרק זמן מסוים של שירות בצבא. אבל כמה עניינים:
1. האם לא מדובר סתם בפינוק? ועל מה בדיוק מגיע לו צ'ופר, הרי רק בקיץ הבחור נשפט על איחור לבסיס וקיבל ריתוק.
2. זה לא שנתניהו הצעיר צריך "רגילה" כדי להתאוורר קצת מהשירות הקשה. מדובר בחייל שמשרת בדובר צה"ל ומסתובב עם מאבטח.
3. נכון שמותר לו לטוס – אבל האם זה באמת מחויב המציאות? הרי לא לכל חייל יש את האפשרות הכלכלית לטוס לחו"ל, ודווקא ממשפחת ראש הממשלה היינו מצפים לא להיות מנקרי עיניים (זו הייתה כמובן הלצה, גברת נתניהו. זו זכותך וחובתך להיות המלכה של כולנו).
4. ואם הכל כל כך בסדר ותקין וסבבה ומגניב – למה לשכת ראש הממשלה ניהלה את הסיפור כאילו מדובר במבצע סודי, ושחררה את ההודעה לעיתונות רק אחרי שהמטוס המריא והעיתונים נסגרו, כך שהאייטם "ייבלע"? הייתכן שגם הם הבינו שזה אולי כשר, אבל קצת, רק קצת, מסריח?
5. אגב - גם החייל נתניהו היה יכול לגלות קצת איפוק ובגרות ולהגיד לא תודה (אלא אם כן אמא הכריחה), בטח כשהוא יודע כמה ביקורות המשפחה ספגה על הנהנתנות. כך הוא היה יכול לשמש דוגמה. במחשבה שנייה, מי יגיד לא לטיסה חינם לחו"ל בתנאי וי.איי.פי מפנקים. צריך להיות אהבל כדי לעשות דבר כזה.
ובעניין החתונה שבדרך
מזל שאת שמלת הכלה בוחרים מספיק זמן מראש לפני האירוע. ככה לא תצטרך להתמודד עם האישה שעומדת מול ארון הבגדים ומקטרת שאין לה מה ללבוש, 5 דקות לפני שאתם אמורים לצאת מהבית.