צילום: לירון לוי. עריכה: שחר זלצמן. הפקה: מורן שלו

הג'יו גי'טסו הברזילאי (Brazilian Jiu Jitsu – BJJ) הפך לשם נרדף לאומנות לחימה מודרנית ואפקטיבית. האמת קצת מוזר לומר 'מודרנית' על אומנות לחימה שנשענת על מסורת בת 1,000 שנים. ועדיין, המפגש בין אומנות הלחימה העתיקה עם התרבות הברזילאית התוססת הוליד אומנות לחימה מאוד שונה מהמקור. הדיאלוג הזה בין התרבות הברזילאית לבין תפיסות שונות מהמסורת היפנית יצר שפה ייחודית בעולם אומנויות הלחימה, והעובדה שהכול קורה בזמנים שבהם כבר כל דבר מתועד, הופכת את המסע הזה בזמן למרתק.

בין יפן לברזיל: האבולוציה של הג'יו ג'יטסו

ראשיתו של הסיפור ביפן, 1882. פרופסור ג'יגורו קאנו, אחד מהמורים ואמני הלחימה המפורסמים ביותר שחיו, ואמן ג'יו ג'יטסו יפני מסורתי, מחליט לפרוש. טוב, לא בדיוק לפרוש, יותר נכון לומר – לצאת לדרך עצמאית שתשפיע על עולם אומנויות הלחימה. הוא מקים שיטה משלו – "קאנו ג'יו ג'יטסו". בשל הצורך לייחד את עצמו ולבדל את השיטה, במיוחד בתוך יפן, ניתן לשיטה שם קליט יותר – ג'ודו – "הדרך הרכה" (כל מי שנפגש עם לוחם ג'ודו מקצועי יודע שהרבה רכות לא תמצאו בתוך החיבוק שלו, אבל זה נושא למאמר אחר).

חוזה אלדו (צילום: Buda Mendes, GettyImages IL)
בקיא באומנות. חוזה אלדו | צילום: Buda Mendes, GettyImages IL

מכון הדגל, בית הספר הגבוה של קאנו לג'ודו (משהו בסגנון "בית ספר ללוחמי סיירות עם דם בעיניים" ), הקודוקאן, שלח את חמשת המומחים הטובים ביותר שלו שיפיצו את השיטה ברחבי העולם. שלא כמו שליחים של תורות אחרות, השליחים של קאנו והג'ודו של ההקודוקאן (שהיה שונה מאוד מהג'ודו של היום), נקטו בטקטיקה שיווקית ייחודית. הם עברו בכל מקום שבו היו גברים לוחמניים והזמינו לוחמים מכל ענפי הלחימה להתמודד מולם. למעשה החברה של קאנו היו לוחמי ה-MMA   המודרניים הראשונים. הם עברו בבתי ספר להאבקות, אגרוף, סבאט (אומנות לחימה קשוחה שמתבססת על בעיטות אשר מוצאה מצרפת) ומה לא, והתמודדו מול כל מי שרצה. אין צורך לציין שהחבר'ה האלו, מעבר להיותם קשוחים מאוד, צברו הרבה מאוד ידע. לא מהסוג התיאורטי שעובר בספרים או במסורת. ידע פרקטי, מה עובד ומה לא. איך אני נלחם מול מתאגרף, ואיך מול מתאבק. בקיצור, הם למדו איך לנצח!

מיטסויו מאדה (Maeda) היה אחד מהנבחרים הללו. אחרי מסע של 10 שנים בעולם (נסו רק לדמיין את כמות הקרבות שהבחור הזה עבר) הוא הגיע לברזיל. בתקופה ההיא אחת הדרכים הנפוצות ביותר להשיג קרבות הייתה דרך קרקסים. מעמידים באסטה, תולים שלט "מי שינצח אותי יזכה בבובת סמרטוטים לחברה שלו" ואנשים אשכרה היו מתפתים לעלות ולהילחם, רק בשביל לחזור הביתה בחלקים –   בדרך כלל. גסטאו גרייסי היה איש עסקים שבין השאר הפעיל קרקס. ככה הוא פגש את מאדה וכאן באמת הסיפור לוקח תפנית. בתמורה לעזרתו של גסטאו, הבנים שלו קארלוס והליו מתחילים להתאמן אצל מאדה במה שכונה בפי הברזילאים בפשטות – "ג'יו ג'יטסו".

הליו גרייסי (צילום: ויקיפדיה)
לקח את השיטה של היפנים ושכלל אותה. הליו גרייסי | צילום: ויקיפדיה

היליו היה בחור קטן וקצת חולני, האח החלש שכולם שמרו עליו. כל כך חלש שהוא לא יכול היה לבצע חלק מתרגילי הג'ודו שדרשו כוח מתפרץ רב, ולכן התחיל לפתח וריאציה יותר "רגועה" לג'יו ג'יטסו של מאדה. כזו שגם אדם קטן גוף וחלש יוכל לבצע באופן פרקטי ויעיל. כמו כן הליו התחיל להתמקד בטכניקות של קרקע, שבהן היתרונות של הלוחם הגבוה על הלוחם הנמוך מצטמצמות, וללוחם החלש וקל המשקל נפתחות הזדמנויות לנצח את הלוחם החזק והכבד יותר. המיקוד הזה יוביל, בסופו של דבר, לג'יו ג'יטסו הברזילאי כפי שאנו מכירים אותו כיום.

3 דברים שתרם הג'יו ג'יטסו הברזילאי לאומנויות הלחימה

למאדה היו מספר תלמידים (לואיס פרנקה, קרלוס גרייסי והיליו גרייסי) והם הבסיס לאסכולה הברזילאית של הג'יו ג'יטסו של קאנו. מעבר לכך שהג'יו ג'יטסו הברזילאי שמר את כל הכללים של הגרסה המוקדמת של קאנו, הוא עשה משהו הרבה יותר חשוב. למעשה שלושה דברים חשובים:

1. הוא ייצר סיסטמה ברורה ללחימה, מעין אסטרטגיית קרב בהירה. כל כך פשוטה שאפשר לתמצת אותה לכמה מילים. צמצום טווח, ביסוס עמדה, הכנעה! 

via GIPHY

לתובנה "הפשוטה" הזו, לזיקוק הזה של תפיסת לחימה, דורות על דורות של לוחמים, בתי ספר ללחימה, ושיטות לחימה לא השכילו או לא הצליחו לעשות. שיטת הג'יו ג'יטסו הברזילאי ייצרה "מגרש משחקים" חדש ללחימה. בעודד שרוב קרבות הלחימה מתבססים על ההבנה שהקרב מסתיים ומתחיל בעמידה, לוחמי ה-BJJ   רוצים לקיים את הקרב על הקרקע. הם מתמחים בבריחים, חניקות, נעילות, וביכולת לעבור ממצב הכנעה אחד לשני ללא השהיות. זה דומה לאצן 100 מטר, שנכנס לבריכת שחייה בלי שהוא יודע איך לשחות. זה לא משנה כמה אתה רץ מהר, אם אתה לא יודע לשחות אתה טובע בים. אמירה נפוצה בקרב לוחמי BJJ, שלא משנה כמה האריה גדול, שים אותו מול כריש בים ויוצא אחלה סטייק.

2. בהתבסס על המסורת של מאדה ואולי גם על מסורות של אנשי קרקס, החבר'ה של הג'יו ג'יטסו הברזילאי לא הסתגרו במגדל השן. הם יצאו ונלחמו, כל הזמן. הם היו לוחמי ה-MMA   המקצועיים הראשונים. הרבה לפני ש- MMAבכלל ידע שהוא MMA וחלם להיות בפריים טיים. (ככה נראה הגרייסי צאלנג' המפורסם)

ג'יו ג'יטסו ברזילאי

בעצם, הרבה לפני שהמושג פריים טיים הומצא. החבר'ה האלו עברו בין בתי ספר ללחימה, בין קרקסים ואספות קהילתיות והציעו לאנשים להילחם. הם אספו טונות של מידע פרקטי, וידעו להפוך את הידע לכוח, מילולית. כשהחבר'ה האלו הגיעו למערב עמוסי ידע מחקרי של עשרות שנים, זה היה נראה כמו שמטוס קרב מהמאה העשרים מגיע לשדה קרב במלחמת העולם הראשונה. (ריקסון גרייסי בפרייד הראשונים)

בתחילת שנות ה-90 התחילו המפגשים המתוקשרים בין החבר'ה הברזילאים ללוחמים מערביים משיטות אחרות והעולם נותר פעור פה. בזמן שכולם היו עסוקים להתאמן ולהילחם בתוך בתי הספר והשיטות שלהם ולא היו ערוכים למפגשים עם משהו שונה, החבר'ה הברזילאים ידעו מה כל מפגש עם כל סוג של לחימה הולך לייצר. יותר מכך, הם ידעו איך לנטרל כל לוחם מכל שיטה. הם ריסקו את כולם. אבל את כולם!

ג'יו ג'יטסו ברזילאי

3. הדבר השלישי שהגרייסים עשו טוב, אולי בגלל היותם בבסיס אנשי עסקים קרקסנים, היה שיווק. הם פשוט היו טובים בלצלם, לתעד, להפיץ ולשווק. בתחום אמנויות הלחימה, הם היו האייפון הראשון בעולם שבו מכשירי הטלפון הסלולאריים עדיין עם מקשים ענקיים וסנייק.

העתיד: פתיחות ואבולוציה או הסתגרות ודעיכה?

הג'יו ג'יטסו הברזילאי הטביע את חותמו במספר תחומים. תחום הלחימה המשולבת –MMA. ספורט קרבי (בדומה להאבקות או ג'ודו) והגנה עצמית.

ההלם הראשוני בעולם אומנויות הלחימה שהותירו לוחמי ג'יו ג'יטסו בדמות היקסון והוייס גרייסי התפוגג זה מכבר. כל בית ספר רציני ללחימה וכל לוחם MMA שעלה לקרב הבינו במהרה שמדובר בפער שצריך לצמצם. שפה חדשה שצריך ללמוד אחרת תישאר ללא מענה. ואכן הפערים צומצמו בהתמדה. תוך כ-10-15 שנים לא היה פער משמעותי בין הברזילאים לאמריקאים או ליפנים בתחום ה-MMA. להיפך, מי שנשאר ממוקד במתודה אחת, בין אם קרקע, עמידה או האבקות, יצא מהזירה מוכה וחבול עם הזנב בין הרגליים. תם עידן התמימות. ברגע שכולם התוודעו ל"טכנולוגיה" החדשנית, כולם התחילו לשכפל אותה. תוך פחות מעשור יצאו כל מיני סמסונגים וכל מיני פירמות סיניות שתאמו את המקור. הגרייסים, אחרי תקופה ארוכה של ניצחונות, התחילו לאסוף הפסדים.

via GIPHY

היום בזירות הלחימה המשולבת הנטייה היא דווקא לסיום של קרבות בעמידה ולא בקרקע. ה-BJJ   (ג'יו ג'יטסו ברזילאי) הפך להיות תוספת ולא המנה העיקרית. כדי לבדוק את יכולות לוחמי ה-BJJ, התחילו להתפתח טורנירי BJJ. הם לקחו את חוקי הג'ודו, הוסיפו חוקים ספציפיים והשאירו הגבלות מועטות. ככל שהתחום התפתח הרמה הטכנית עלתה ונוספו חוקים שונים שנועדו לשמור על הלוחמים (שהפכו להיות ספורטאים). מה שמייצר את אחת הדילמות הגדולות של ה-BJJ. מצד אחד   BJJ היום הוא אחד מענפי הלחימה (הייתי מסתכן ואומר היחידי) שכמעט כל מתאמן יכול לעלות ולהתחרות בו. החלוקה לדרגות, משקלים, גילאים, מספקת ביטחון יחסי לספורטאים (גם אם הם חובבנים). מצד שני הספורט ג'יו ג'יטסו רחוק היום מאוד מאוד, מהכוונה המקורית. ההתפתחות הטכנית (שהיא מדהימה ברמה המקצועית), זנחה יעילות פרקטית כשיטת לחימה לטובת טכניקות אקזוטיות למטרות ניקוד. טכניקות ואלמנטים שהינם חסרי ערך בלחימה אפקטיבית בזירה או ברחוב. כתוצאה מכך, לרוב אם אתה רוצה להתחרות ב-BJJ, אתה מוצא את עצמך בהתנגשות בין הטכניקות והטקטיקות שיעזרו לך לעמוד על הפודיום בתחרות BJJ לבין תפיסה של לחימה בזירה או תפיסה של הגנה עצמית ברחוב.

via GIPHY

תפיסת ההגנה עצמית של ה-BJJ היא פרקטית מאוד. היא עובדת והוכחה כעובדת במשך תקופה ארוכה. אבל, וכאן ה"אבל" הגדול. כשמתודת הפעולה שלך שואפת לצמצום טווח ועבודה על הקרקע אתה עלול למצוא את עצמך במצב בעייתי כשיש יותר מתוקף אחד. מעבר לכך, תפיסה של הגנה עצמית מבוססת הרבה פעמים על היכולת לברוח כדי לחלץ את עצמך מסכנה. זה די מורכב לברוח מסכנה כשאתה צריך "לבזבז" זמן כדי להגיע למצב שבו אתה מייצר בריח או חניקה על הקרקע.

המצב הזה מספק כמה סימני שאלה לגבי העתיד של ה-BJJ. "אריסטוקרטיית" ה-BJJ, הממשיכים של משפחת גרייסי, לא מצליחים לשחזר את תהילת העבר. חוסר הנכונות לערוך אדפטציה להווה החדש מובילה להימנעות חלקית מתחרויות ספורטיביות כמו גם מזירות הMMA. אין מה לעשות. מי שרוצה להישאר עדכני חייב ללמוד ולשנות חלקית את דפוס הפעולה שלו (כמו למשל לוחמים כמו חוזה אלדו, פבריסיו וורדום או דמיאן מאיה, שמגיעים מתוך הג'יו ג'יטסו, אבל הוא רק כלי אחד בתוך ארגז הכלים שלהם). גם בתחום ההגנה העצמית, נוצר מצב שחלק ממורי ה-BJJ מפרים את עצמם, לומדים, משכללים וממשיכים לפתח את השיטה ולהפוך אותה לשלמה יותר (למשל בעזרת הטמעה של יכולות האבקות רבות יותר, טכניקות של אגרוף וכדומה). בעוד שיש כאלו שנסגרים בתוך בתי הספר או הקליקות שלהם. מנהלים דיונים תיאורטיים לרוב ונשארים, בדרך כלל, עם הפן הקרקסי והשיווקי. בעיניי, החיבור לשטח, הלמידה והתחדשות הם המסורת האמיתית שהותיר אחריו האב היפני – מאדה – והם, בסופו של דבר, יקבעו אם הדברים שתלמד יהיו יותר אמנות או גם לחימה.

בסופו של דבר, ה-BJJ   היא אומנות לחימה מדהימה. מי שלא עסק בה לא יכול להבין מה זה לשחק שחמט עם הגוף אבל צריך גם להכיר במגבלות שלה. בסופו של יום, יודע מי שמכיר, רוב האנשים שעוסקים בה עולים על המזרן כל פעם בחדש בעיקר בגלל שזה מאוד מאוד כיף...

על הכותב: ערן ברט, לוחם MMA   מקצועי בעברו, בעל חגורה שחורה בג'יו ג'יטסו ברזילאי וג'יו ג'יטסו יפני, מדריך לחימה וקרב מגע במסגרות ממלכתיות וצבאיות. בעל מכון להכשרת לוחמים בתחומי הג'יו ג'יטסו הברזילאי, ה-MMA   וקרב פנים לפנים. http://www.mma-israel.com/