הפקטור הכי חשוב בעולם ה-MMA הוא כמה מרתק הסיפור שנבנה סביב לוחם או קרב מסוים. בעצם יש גם דרך אחרת לנסח את זה: עד כמה מסקרנת השאלה שהקרב יספק לה מענה?
כמעט שנה עברה מאז אירוע UFC 193בנובמבר 2015, אז שלחה בעיטה של הולי הולם את רונדה ראוזי לארץ החלומות – וכשהתעוררה, למציאות הפוכה מכל מה שהכירה מאז שהחלה קריירת ה-MMA שלה. בשבוע שעבר הגדרתי את הרגע הזה כהולי שיט מומנט הכי גדול בהיסטוריה של המכות; גלי ההדף של הבעיטה הזאת יצרו מיד שאלות שכל חובב MMA מת לדעת את התשובות עליהן. וב-30 בדצמבר, כשראוזי תיכנס לאוקטגון מול היריבה הראשונה שלה מאז הולם, נקבל את התשובות.
היא משוגעת
האינטרנט נשבר לאחר ההפסד של ראוזי. הררי פרשנויות, ויכוחים וטורי דעה נכתבו בימים שאחרי. נראה שאף אחד בקהילת ה-MMA לא הצליח להתאושש מההפסד הראשון של מי שכולם - כולל כולם, כולל היא עצמה - היו בטוחים שתפרוש בלתי מנוצחת ותיזכר כגדולה מכולן.
השאלה הגדולה הראשונה הייתה כמובן איך רונדה תגיב להפסד. לא רק בגלל שזה היה הראשון שלה, לא רק כי היא הפסידה את חגורת האליפות: אלה סיבות טובות, אבל במקרה של רונדה ראוזי, השאלה קיבלה ממדים אחרים לגמרי של סקרנות. למה? כי כולם יודעים שהיא, ובכן, לא מאוזנת. מצטער, אין דרך יותר מדויקת להגיד את זה. רונדה ראוזי היא לא אדם נורמלי, ובספורט מגע זה מתכון להצלחה - או מתכון לאסון.
את דרכה לצמרת עשתה ראוזי כשהיא מתעלת את הטירוף שלה לאימונים רצחניים ולחוסן מנטלי שהפך אותה ללוחמת אימתנית, כזו ששוברת את היריבות שלה עוד לפני שהן נכנסות לאוקטגון. ראוזי לא סתם ניצחה את היריבות שלה; היא השמידה אותן. גל הניצחונות הוסיף לביטחון שלה, ליכולת שלה לגרום למציאות להתכופף לפי רצונותיה. והיא הפכה לכוכבת-על. בראיונות רבים היא חשפה את עצמה ואת השריטות שגרמו לה לפתח מוטיבציה על אנושית: היא סיפרה על אבא שלה שהתאבד כשהייתה בת שמונה, על כך שעד גיל שש לא יכלה לדבר בשל מחלה, על כך שתמיד הייתה חריגה חברתית. בין השאר סיפרה שאמא שלה, לשעבר אלופת עולם בג'ודו, הייתה מעירה אותה באמצע הלילה כדי שתתרגל בריח יד - התרגיל שבעזרתו תהפוך שנים אחר כך לאלופת העולם.
מספיקות עשר דקות מסך של ראוזי כדי להבין שכל התסביכים מהילדות הקשה שלה לא נפתרו על ספת הפסיכולוג. לא חרדת הנטישה, לא הרצון באהבה, ולא הצורך המטורף להוכיח שהיא ראויה ובעלת ערך. כל אלה נותבו לאימונים ולזירה. לכן היא לוקחת עמוק ללב ולנפש כל קרב וכל יריבה. אחת האמירות הידועות שלה היא שמבחינתה, זה מעליב אותה שיריבה מעזה להיכנס איתה לכלוב. שאין לה שום זכות לנצח אותה ושהיא מתכוונת לתקן את המעוות ומהר. הפרצוף הזועם של ראוזי כשהיא עולה לפני כל קרב הפך לסמל מסחרי: היא לא משחקת. היא עושה את הדרך לכלוב כועסת, פגועה, מחפשת לנקום.
וזה עבד לה מצוין, עד שזה לא.
היא חוזרת
היינו מצפים מאלופת עולם שהפסידה לראשונה להיות מבואסת, אבל ראוזי כמובן לקחה את ההפסד למחוזות קיצוניים ופשוט נעלמה.
כל לוחם ב-UFC מתייצב לאחר הפסד למסיבת עיתונאים כדי לתת מענה לשאלה "תגובתך להפסד". אם הם בבית חולים, אז התשובות ניתנות למחרת או גג אחרי יומיים יומיים. על רונדה ראוזי עברו שלושה חודשים של דממה לפני שהגיבה להפסד. הדבר היחיד שקיבלו מיליוני העוקבים שלה ברשתות החברתיות היה ציוץ של שורה אחת, שבו אמרה שהיא בסדר מבחינה פיזית.
ואז היא שברה שתיקה בראיון אצל אלן דג'נרס וסיפרה שלאחר ההפסד היא שקלה להתאבד. בכנות אופיינית היא שיתפה את העולם במחשבות הכי איומות שהיו לה, שהיא לא יודעת מי היא בלי תואר אלופת ה-UFC, והמחשבה הגרועה מכולן - שלאף אחד לא אכפת ממנה יותר.
אוקיי. אז קיבלנו תשובה – קשה, אבל תשובה - לשאלת ה"איך היא הגיבה". כשהפינה הזאת נסגרה עלו השאלות הבאות: האם ראוזי תחזור להילחם, ואם כן אז מתי. מכיוון שהיא עצמה לא ענתה, נותר לנו האוהדים להתבשל בספקולציות.
התואר שראוזי הפסידה כבר הספיק להחליף ידיים. הוא עבר מהולם למישה טייט, ומטייט לאמנדה נונז. בינתיים הייתה ראוזי עסוקה בלהחלים, בלעשות סרטים בהוליווד ובלא להגיד מילה על MMA.
למזלה של ה-UFC, קונור מקגרגור הוא כוכב מספיק גדול כדי להחזיק את רוב האוהדים במתח. אבל מצב קטגוריית הדגל של הנשים, מחלקת ה-135 פאונד (60 קילו), היה בכי רע. כשאין אלוף דומיננטי והתואר מחליף ידיים, זה רע לספורט - ובמקרה הספציפי הזה גם נחשף הוואקום שקיים אצל הנשים ב-UFC ללא הכוכבת הכי גדולה. לראיה, האלופה הנוכחית היא ברזילאית די אלמונית וללא הרבה כריזמה. זה לא תורם ללחץ הדם של הנשיא דיינה ווייט.
רבים, ואני ביניהם, חשבו שיש סבירות גבוהה לכך שראוזי לעולם לא תחזור. למה להסתכן בלהרגיש שוב את מה שהרגישה לאחר ההפסד כשאפשר לתת מכות בכאילו בהוליווד, לעשות ערימות של כסף ולקבל שוב ים של אהבה? אבל בשבוע שעבר הגיע דיינה ווייט לתוכנית ספורט ברשת פוקס וסיפק את התשובה: ב-30 בדצמבר, באירוע UFC 207, רונדה ראוזי תנסה לקחת את חגורת האליפות מהאלופה הטרייה נונז.
בניגוד לקרבות הקודמים שלה, רונדה ראוזי עדיין לא מתראיינת ולא מספקת הסברים. היא רק שחררה את הציוץ שאומר ""Fear the return. מה זה אומר? שכל אחד יחשוב בעצמו. בעיני מעניין השימוש במילה Fear, פחד, כך שלא ממש ברור למי היא מתכוונת. מי צריך לפחד - אמנדה נונז? שאר הלוחמות בקטגוריה? אנחנו האוהדים? או אולי היא עצמה?
היא מרתקת
ככל שמועד הקרב יתקרב, ה-UFC ומערכת הפרומואים המעולה שלה בטח יספקו לנו לפחות חלק מהתשובות ויתנו לנו קצת חומר כדי לנסות ולדמיין את התשובה לשאלה הכי גדולה מאז ההכרזה של וויט: איזו רונדה ראוזי - מנטלית וטכנית - נקבל ב-30 בדצמבר?
מבחינה טכנית, ראוזי ובמיוחד המאמן שלה, אדמונד טרברדיאן, נחשפו במערומיהם בקרב עם הולם. לפני הקרב חשב המאמן טרברדיאן שהיא יכולה לנצח כל מתאגרפת בעולם בקרב איגרוף; אחריו היה ברור שראוזי נמצאת שנים אחורה בכל הנוגע לאיגרוף ברמה עולמית, כמו שיש להולם.
ראוזי מעולם לא הייתה בצרות בשום קרב. את רובם היא סיימה תוך פחות מדקה, ככה שמעולם לא הייתה הזדמנות לטרברדיאן לעשות את מה שמאמן אמיתי אמור לעשות: לנהל את הקרב. מעולם לא היה לו צורך לצרוח הוראות במהלך הסיבוב ואז לעלות לכלוב בהפסקה בין הסיבובים, לנתח בראש מה קרה ואיך לתקן ולנסות להעביר את זה לראוזי בצורה פשוטה, תוך העלאת הביטחון והמוטיבציה שלה. זו משימה קשה ומורכבת ויש מעטים בעולם שמצטיינים בכך. איזה מן מאמן קרב הוא אדמונד טרברדיאן? זה היה בחזקת נעלם עד הקרב עם הולי הולם.
מאמרים שלמים נכתבו על ניהול הקרב הכושל של טרברדיאן. מעולם לא היה מאמן MMA שזכה לכל כך הרבה ביקורת. האשימו אותו בהפסד, לא פחות. זה די נדיר בעולם המכות: בניגוד לכדורגל, אף אחד לא מדבר על המאמן לאחר הפסד ב-UFC. לא הלוחם, לא התקשורת ולא האוהדים. למעט מקרים חריגים מאוד, כמו זה של אדמונד טרברדיאן. אחרי הכל, במהלך הקרב הוא פשוט איבד שליטה. הדברים שאמר לראוזי בהפסקה היו הזויים ולא קשורים למציאות. בין השאר הוא אשכרה המליץ לה להמשיך עם הוו השמאלי שסיבך אותה לאורך כל הקרב.
כל מי שקיבל מיקרופון - פרשנים, מאמנים ולוחמים אחרים - כולם קראו לראוזי להחליף מאמן. אין לה סיכוי לנצח את הולם בקרב חוזר ללא שינוי רציני באימונים ובאסטרטגיה, וברור לכולם שלא אדמונד טרברדיאן יעשה את השינויים האלה. אלא שראוזי יצאה הכי נאמנה בעולם והגיבה בהשתאות: "ברור שאני נשארת עם אדמונד, מה השאלה פה".
אמנדה נונז היא לא סטרייקרית ברמה הטכנית של הולי הולם, אבל היא טובה ואגרסיבית לפחות כמו ראוזי (אם לא יותר), והיא מנוסה מאד בג'ודו ובג'יו ג'יטסו. לא בטוח בכלל שראוזי תוכל להטיל אותה ולקחת לה יד באותה קלות שעשתה זאת לכל מי שלא נקראת הולי הולם.
אני מקווה שהיה לראוזי שכל להביא מאמנים נוספים שיעבדו לצד טרברדיאן או תחתיו כדי לשפר את עבודת הרגליים ואת טכניקת הידיים, ואולי אפילו להוסיף בעיטות לארסנל. כך או כך, אני מת לראות איזו רונדה ראוזי נקבל בהיבט הטכני.
האספקט המנטלי בכלל מביא אותי לאקסטזה. יכול להיות סיפור יותר טוב מזה בספורט? סופרוומן נוחלת את ההפסד הראשון שלה בצורה הכי אכזרית שאפשר, נשברת ונעלמת, רק כדי לחזור שנה אחר כך כדי ללכת על כל הקופה? איך היא תתנהג כשיצטרכו לקדם את הקרב? האם היה תפגין את הביטחון שהיה לה בעבר, עם אותה גישה ליריבה? האם היא תעלה שוב כועסת עם המבט המצמית המפורסם שלה, או שאולי היא שינתה יחס ונראה ראוזי רגועה יותר, מנסה ליהנות מהרגע ולא כזו שכל תוצאת קרב היא משמעות החיים מבחינתה?
גם לשאלה הזו נקבל תשובה ב-30 בדצמבר, ואיתה יבוא מענה לעוד תהייה קטנה: האם רונדה ראוזי תנצח? בפעם הראשונה בקריירת ה-UFC שלה, אף אחד כבר לא בטוח.