הכל מתחיל בזה שעורך ועורך משנה של ערוץ מסוים באיזה אתר באים למערכת בבוקר, ושניהם גמורים מעייפות. הם תוקעים אחד בשני מבט של אני-יודע-מה-עשית-במקום-לישון – רק שבמקרה של העורך, המבט הזה אומר "עוד פעם לילד שלך הייתה נזלת, אה", ובמקרה של עורך המשנה המבט אומר "עוד פעם השרמוטות שלך איבדו את המפתח לאזיקים, אה", והם הולכים עורך לשולחנו וכל אחד מהם משוכנע שהחיים שלו הם-הם החיים הטובים. ואז נשאלת השאלה: מה באמת עדיף להיות, בעל ואב או רווק נהנתן? והתשובה ברורה: איש משפחה. בלי ספק.

החיים קלים יותר כשאין לך משפחה על הגב והאחריות שלך היא בעיקר לתחת של עצמך. אין מישהו שמחכה לך בבית בלילה עם סטופר, הכלים מסריחים להנאתם בכיור כבר שבועיים, אתה ישן בשבת עד שלוש כי אין ילד לשעשע והבחורות לא נשארות לישון. אבל הנה הבעיה: אין מישהו שמחכה לך בבית בלילה, הכלים מסריחים בכיור כבר שבועיים, אתה ישן בשבת עד שלוש כי אין את מי לשעשע ואף אחת לא נשארת לישון.

אתה מבין, זה אפילו לא מקסם שווא מוצלח במיוחד. היחידים שחושבים שהחיים שלך זוהרים עוד גרים עם ההורים או שבדיוק הפכו להיות הורים: יופי, בילית את כל הלילה בפאב. אבל זה בעיקר בגלל שעוד פעם שכחת לעשות כביסה לסדינים ואין לך על מה לישון. אחלה, הבאת בתאומות האלו מהמכבסה. אבל עכשיו זה אומר שאתה צריך למצוא מקום אחר לכבס בו את הסדינים. גדול, אתה הולך לעשות את כל הסוף שבוע בטורניר פלייסטיישן עם החברים שלך. רגע, בעצם זה לא גדול.

כשאתה נשוי, מה שיש מהצד השני של הציצים הרבה יותר מעניין

בסתר ליבך אתה מייחל לחזור הביתה לאותה מישהי כל פעם. נכון, אלא אם כן היא מבינה עניין באופן יוצא דופן היא לא תרשה לך לעשות סקס עם אחרות. אבל אתה גם לא צריך ללמד אותה כל פעם מחדש מה אתה אוהב, וחוץ מזה באיזה שלב אתה מבין שכל החלפת הפרטנריות הזאת היא חיפוש מעייף ובלתי נגמר – אחרי הריגוש הבא, אחרי הסיכוי למישהי שתשבור את חומת האדישות שלך ותעשה לך משהו בלב. אם אתה איש משפחה כבר סגרת את הפינה הזאת. אתה יודע שלא משנה מה תעשה, לך יש שותפה והיא איתך עד הסוף, היא לא הולכת לשום מקום.

וזה נחמד לא לדפוק חשבון לאף אחד, אבל בעצם היית מעדיף לחזור לבית מלא. כן, הוא יהיה רועש ומבולגן אבל אתה תרגיש בו שלא משנה מה יש בחוץ, פה יש משהו יציב. וזה יהיה כאן גם מחר וגם עוד שנה וגם עוד שנתיים. והדבר הזה גדל וצומח ומתרחב מול העיניים: המשפחה שלך.

בכלל, ברגע שאתה מתחיל להתרבות אתה מבין משהו על העולם ועל המקום שלך בו, משהו שלא יכולת להבין כשהיית רווק. אתה מסתכל על הילד שעשית ואתה רואה רצף ארוך שעובר דרך סבא שלך ואבא שלך דרכך ודרך הבן שלך. פתאום המשפחה שלך זה לא הניג'סים האלו שרוצים שתבוא לאכול קובה בשבת, אלא מה שנותן לחיים משמעות מעבר לזיונים ולכיף. ואתה חלק מהדבר הזה. אתה ממשיך אותו בגופך. אתה עומד מול אבא שלך ואומר לו, מזל טוב אבא, אתה סבא – ובעצם אתה אומר, עכשיו אני מתחיל להבין איך זה להיות אתה.

מה יכול להשתוות לזה בעולם שלך? החופש מאחריות? זה שיש לך כסף לזרוק על עצמך במקום על איזה מעריץ מיניאטורי של יובל המבולבל? באיזה יום שבת אתה עובר דרך גן ציבורי כלשהו בדרך לסוחרת הסמים שלך ופוגש אבא ותינוק על ספסל. האבא שוכב על הגב ומרים את הבן שלו גבוה באוויר והם לכודים באותו מבט, באותו חיוך של הנאה אינסופית ששמורה רק לילדים ולאבא שלהם. ואתה מבין שבשביל הילד הזה ובשביל אבא שלו אין סוחרי סמים שחונים בקצה הגן או שיכורים על הספסל ממול, אין פיח או רעש, שלדים לא אורבים בארונות, אין פחד מעתיד לא ברור. רק בוקר אחד ארוך ושטוף שמש.

עומד פה לידי איזה רווק, ממש מאחורי. הוא במקרה העורך של הערוץ הזה, והעיניים שלו אדומות ממש כמו שלי. "לא ישנת, אה?" אני שואל אותו והוא נותן לי מבט של "יש פה אנשים, לא מדברים על זה". ככה. שוב זיין כל הלילה, החרא. אז אני מפהק לו מול הפרצוף ומספר לו על הלילה ללא שינה שלי: הילד מקורר, האף שלו סתום, ובמקום לישון הוא העדיף לשחק ב"קח ממני את הצעצוע ומיד תחזיר בחזרה". כל הלילה. לא שאני לא נהנה לשחק בקח ותן. אבל העורך שומע, דופק לי עוד מבט של "אם תרצה, אני אספר לך אחרי זה על התאומות מירושלים", והולך לענייניו.

מה שמביא אותי למסקנה הברורה: עדיף להיות רווק.

יש להם זמן, לרווקים. אני לא בטוח שהם מעריכים מספיק עד כמה יש להם זמן פנוי. ובזמן פנוי אני לא מתכוון לשעתיים שנשארות לך בלילה אחרי שהילד נרדם. אני מדבר על לחזור הביתה מהעבודה לבית ללא מחויבויות בכלל, להתרסק על הכורסא ולעשות את המשוואה הפשוטה: עכשיו שבע, יש לי עוד לפחות שבע שעות להיות ער, בואו נראה איך אני ממלא אותן בצורה שתגרום לי הכי הרבה סיפוק. שלא לדבר על סופי השבוע.

יודעים מה הבעיה עם נהנתנות? אתה לא ממש מבין שאתה יכול לפרגן לעצמך להנות עד שאתה כבר שורף כמעט את כל שנות העשרים שלך. העורך שלי לימד אותי את זה. יום אחד אתה מתעורר ומגלה שיש כל-כך הרבה דברים שיכולים לעשות לך טוב לנשמה: פוקר. פלייסטיישן 3. מרתון סרטי אינדיאנה ג'ונס. סקס עם יותר מבחורה אחת באותו הזמן. לאבד את הראש על איזה בר בלי לדאוג איזה פרצופים האישה תעשה ואם זה באמת החינוך שאתה רוצה לתת לילד שלך.

כשאתה רווק, מהצד השני של הציצי יש את הציצי השני

ואז נשאלת השאלה באיזה סטטוס אתה נמצא. אם מיהרת לכרוע ברך ואז נחפזת להתרבות, אתה יכול לעשות איקס אחד אדום ועגול על רוב הדברים בפסקה הקודמת. פשוט אין לך זמן, דמיט. אז נכון, יש לך במשרד קולאז' תמונות של התינוק שצוחק אליך, וכשאתה חוזר הביתה יש לך את האפשרות לזרוק אותו באוויר ולעשות אותו מבסוט ולהיות מבסוט שאתה עושה אותו מבסוט. יש לך את האפשרות לחבק את אשתך ולשאול עשר פעמים ביום, "את מאמינה שאנחנו יצרנו את הבנאדם הקטן הזה?"

אבל אז, כאמור, הבנאדם הקטן הולך לישון ואתה נשאר לחשוב לרגע על עצמך. נדמה שבזמן שהילד שלך מתפתח, אתה עומד במקום. הפסקת לקבל הזמנות לערבי גברים, אתה די בטוח שאתה מצמיח כרס פשוט כי אין לך זמן לעשות כושר, והסקס עם האישה, נו, הוא מצוין ואיכותי ואתם מגיעים לשיאים חדשים בכל פעם – אבל זאת לא חוכמה. הנה סוד קטן: כשאתה עושה סקס פעם בשבוע, זה מרגש כל פעם כאילו זאת היתה הפעם הראשונה.

אם, מצד שני, אתה עדיין אדון לעצמך וכל האחריות שלך מסתכמת בכמה זמן עובר אצלך בין מקלחת למקלחת – אה, כמה החיים שלך יכולים פשוטים. אתה יכול להגיד כל-כך הרבה דברים שאני לא: "אני לוקח חופש מהחיים וטס למקסיקו לחודש וחצי" היא רק דוגמא אחת. אתה יכול להחליט שאת כל השבת הקרובה אתה שורף מול המחשב כי אתה חייב לפצח את המשחק החדש, או סתם כי בא לך לראות פורנו.

האמת חייבת להיאמר; להיות רווק זה בנזונה. יש לך חופש לעשות מה שבזין שלך. יש לך הרבה פחות דאגות בחיים, לעזאזל. למעשה, זה נראה שהדאגה המשמעותית היחידה שלך היא מתי כבר תמצא את האחת, זאת שלא יהיה אכפת לך להריח לה את הפה בכל בוקר ולעשות לה מסאז' רגליים בכל ערב. אה כן, ולעשות איתה ילד או ילדה שיגרמו לך להרגיש שאתה ממלא את המטרה שלך בחיים, שיעשו אותך מאושר כי אתה כבר איש משפחה, אתה לא סתם עוד מישהו.

אם זאת הדאגה שלך בחיים, רווק יקר, הנה המלצה מהצד השני של המשוואה: זה יקרה. וזה יקרה יותר מהר ממה שאתה חושב. אז בינתיים לך ותהיה נהנתן. ככה, שיהיה לי במה לקנא. אה, וד"ש לתאומות.