הרבה גברים שאני מכיר נשבו בקסמו של טוני סופרנו ממש באותה דקה טלוויזיונית. זה היה בפרק העשירי מתוך העונה הרביעית של "הסופרנוס", במשרד של הפסיכיאטרית ד"ר מלפי, כשהפציינט/ גנגסטר שלה דפק את נאום ה"מה קרה לטיפוס החזק, השקט?".
לכל אורך הפרק הזה, שנקרא באורח הולם "הטיפוס החזק, השקט", טוני מקונן על הסתלקותו של הטיפוס הגברי הזה. "איפה גארי קופר?", הוא שואל בשיחה אחרת, ואחד מהחבר'ה שלו עונה ברצינות תהומית: "הוא מת".
אני לא מתפלא שגברים רבים התחברו לטוני בקטע הזה, כי גברים רבים מתגעגעים לימים שבאמת היינו כאלה. לפני המטרוסקסואל, לפני הגבר הרגיש, כשאכלנו אבנים ואמרנו טעים. אלא שהמונולוגים האלה של ג'יימס גנדולפיני הי"ד לא היו בבחינת ביקורת על המגדר שלנו; הם היו ביקורת עצמית (גם אם לא לגמרי מודעת לעצמה) של גנגסטר ששונא את עצמו על זה שפתאום הוא מברבר בלי הפסקה אצל רופאת נפש. וזה בדיוק המקום שבו התחברתי ל"טיפוס החזק, השקט": גם אני מברבר בלי הפסקה, וגם אני שונא את עצמי בגלל זה.
אין תכונה גברית פחות מלהיות זיין שכל. פשוט אין. זה בסדר להיות טיפוס ורבלי (מה גם שזה תנאי סף בדרכו של כל זיין שכל שמכבד את עצמו), אבל קשקשנות של ממש זה כבר אנטי-טסטוסטרון, אנטי-קול, אנטי הג'יימס בונד שכולנו רוצים לחשוב שאנחנו. לכן זה גם דבר נורא לגלות על עצמך – לראיה המונולוג של גנדולפיני וגם האחד שאתם קוראים עכשיו.
"אל 'תפלסף". אני זוכר את זה כל כך טוב שהבעת הפנים של ג"ר, הבריון הרשמי של הכיתה, צרובה לי בראש יחד עם המילים שלו בקפסולת זמן של בושה. זה היה בכיתה ד' ואפילו לא קלטתי מה הוא אמר – שמעתי "אל 'תפרצף", רק בדיעבד הבנתי שהבן זונה קרא לי פילוסוף – אבל את הפואנטה הבנתי. לא יכולתי לפספס אותה, כי הגרון שלי כבר התייבש והקול שלי כבר ניחר. להערכתי פלטתי רצף מלל בן כעשר דקות, כנראה מפני שהסיטואציה עשתה קולות של מכות וזאת הייתה דרכי להתמודד. על כל פנים, זה היה הרגע המדויק שבו נעשיתי מודע לזיינות השכל האישית שלי.
לא נעים לצאת פלספן מול הערס של הכיתה, ועוד פחות נעים לתפוס את עצמך מקשקש את עצמך לדעת כשאתה כבר לגמרי מודע לזה שאתה נוטה לזה. אבל זה סיפור חיי. עם נשים, עם מעסיקים, בסיטואציות חברתיות. אם המצב לחוץ, מתוח או מביך, אני בורח אל הקשקשת. פעם – נשבע לכם שזה אמיתי – זיינתי למישהי את השכל כל כך הרבה שזה הרס לי את המומנטום של לזיין אותה גופא. רק בדיעבד הבנתי שזאת הייתה דרכי להתמודד עם התחושה שהיא מעל ומעבר לליגה שלי.
ברור, ברור, דברנות יתר היא איזשהו פורמט של חוסר ביטחון. במקרה הספציפי שלי, אני חושב שהיא התפתחה מפני שכילד לא חששתי להתבטא ולעומת זאת חששתי מאוד להרביץ, שלא לדבר על להיות מורבץ. במילים אחרות, זה היה סוג של מגננה שהפכה להרגל רע. אז הייתי הטיפוס החלש, הקשקשן.
אני כבר לא כזה חלש. שעות רבות מחיי הבוגרים מוקדשות לתפיסת מרחק רב ככל האפשר מהילד הכרסתן-פחדן שהייתי. אבל שכיבות סמיכה לא עובדות נגד חוסר ביטחון חברתי וכפיפות בטן לא משנות את המבנה הנפשי שלך. אז לכל היותר התפתחתי לכדי הטיפוס הקשקשן, היחסית שמור בשביל גיל 42. כן, אני יודע, פשש.
אם גם אתם שייכים לז'אנר הנפסד הזה, אני חושש שממרום שנותיי יש לי רק עצה אחת בשבילכם: תקשיבו לעצמכם. זה נשמע טריוויאלי, אבל זה לא פשוט מצד אחד, ודי יעיל מצד שני. לא פשוט מפני שדברנים מדברים, לא מקשיבים, ודי יעיל מפני שהאוזניים שלנו יודעות בדיוק מתי נמאס להן לשמוע אותנו. די מביך לקלוט את זה קורה, אבל זה הרבה יותר נעים מלסתום רק כי הגרון שלך כבר התייבש והקול שלך כבר ניחר.