למייקל פורבס, שגריר אירלנד בישראל, יש שיער לבן ומבנה עגלגל. כשהוא עמד על הבמה בחצר של מבשלת קרלסברג באשקלון, לבוש בחליפת השגרירים השחורה, הוא נראה לי בדיוק כמו כוס של גינס. כנראה ששתיתי קצת יותר מדי בירה והערב עוד לא ממש התחיל – זה מה שקורה כשממקמים אותי ליד ברז של גינס וקערה של בייגלה. השגריר ירד לאשקלון כדי לברך את הזוכים בתחרות בישול הסטאוט הראשונה של מועדון הבירה הישראלי, שנערכה לרגל יום הולדתה של מבשלת גינס, החוגגת בימים אלה 250 שנה.
"גדלתי בדבלין", אמר השגריר, "וכשאתה גדל בדבלין, אתה גדל בתוך הריח של גינס. ריחות השעורה הקלויה והכשות עוטפים אותך מכל כיוון" – כמו הניחוחות המפעלים הפטרוכימיים לתושבי הקריות. הבירה הראשונה של פורבס הייתה, לפי מיטב זכרונו, איזושהי לאגר קלה. "אתה חייב לנסות גינס", אמר לו החבר ששתה איתו. "אבל זה משקה של זקנים", הוא ענה בבהלה. "זה טעם נרכש", החבר התעקש. פורבס השתכנע, והטעם נרכש עוד לפני שהבירה בכוס הסתיימה.
מה כבר נרכש בגינס, מה
למרות המראה האפל ומטיל האימה שלה, גינס היא בכלל בירה לבחורות. יש בה קצת יותר מארבעה אחוזי אלכוהול, המרקם שלה נעים וקרמי והיא אפילו דלת קלוריות, לפחות יחסית לבירה. התכונה היחידה שיכולה להפוך את הטעם שלה לנרכש הוא המרירות שלה. קשה להאמין, אבל השורשים ההיסטוריים של הבירה העדינה הזו טבולים עמוק בתוך משקה של סבלים ופועלים. לאימא של הסטאוט קוראים פורטר, בלי קשר למעיין, ליצנית, אילת. פורטר באנגלית זה סבל. הפורטר נוצרה כשערבבו בירות זולות ומגעילות עם בירות טעימות ויקרות יותר, כדי לקבל משהו שיהיה טעים גם במשכורת של פועל יום.
ארתור גינס, שחתם בשנת 1759 על חוזה חכירה ל-9,000 שנה של המבשלה בדבלין, בישל בתחילת הדרך בעיקר בירות בהירות, ולקראת סוף המאה השמונה עשרה הוא החליט להתמקד בפורטר בלבד. בהתחלה הוא קרא לה "סטאוט פורטר" בגלל ש-"סטאוט" הייתה המילה באנגלית שנועדה לתאר גבר גבר. האירים, שהיו יותר מדי שיכורים בשביל להזמין בירה עם שני שמות, קיצרו את השם שלה לסטאוט. התכונות המרפאות שיוחסו לבירה השחורה והמרה, ומחסור בפחם שהקשה על האנגלים לקלות שעורה כדי להכין פורטר משלהם, סגרו את הפינות והפכו את הסטאוט של גינס ללהיט באנגליה ובעולם כולו.
לפחות אין פה בירת חרובים
לתחרות שאורגנה על ידי מועדון הבירה הישראלי, גינס ישראל ורשת ישרוטל ניגשו לא פחות משלושים בירות ביתיות. סטאוט הוא הסגנון החביב על הבשלנים הביתיים, בגלל שהמרירות וטעמי הקלייה יכולים להסתיר פגמים בבישול – ואם יצא לך כבר להיות בתחרות של בירות ביתיות, אתה בטח יודע על מה אני מדבר. ההתמקדות בסגנון אחד קלאסי ומוגדר, חסכה מהטועמים זוועות יצירתיות כמו בירת חרובים, קוקוס או קצח, ואכן, לדברי השופטים, לא היו כמעט בירות רעות. הכמויות שטעמתי באותו ערב מעידות על איכות הבירות, שעמדו בכבוד ליד הגינס המקורית.
מצד שני, נדפק לי קצת הזיכרון. מה שבטוח זה שלפני שהכול היטשטש באופן סופי, הספקתי לסמן את הבירה הקלילה והמאוזנת של מבשלת גופר'ס, את התוצרת המעולה של הלאפינג בודהה – שלא תיתכן תחרות בלעדיה, את "גולדה" הפרחונית, את SHAPE הבועטת ואת הפורטר של מבשלת הנגב שמגיע לגמר בכל תחרות. העובדה שמבשלת קרלסברג פתחה את שעריה לא רק למתחרים הביתיים שלה אלא גם לחברים מטמפו, הפכה את האירוע הזה להרבה יותר מתחרות. הייתה כאן הצהרה ברורה ומרגשת של הגורמים המובילים בענף שעל על זה שתחרות בריאה ובישול ביתי יכולים רק לעזור להם. הרצון לקדם את תרבות הבירה, לקח בגדול את האגו והיצר התחרותי, שמוכרים כל כך מתחומים אחרים.
עכשיו אתה בטח רוצה לדעת מי ניצח. מוטי נגר, בשלן טרי יחסית, לקח את הפרס הגדול עם ה"דריי סטאוט" שלו, הבודהות צחקו שוב בדרך אל הפרס ולקחו מקום ראשון בבישול סטאוט אתגרי - בירה שתהיה כמה שיותר דומה לגינס. מוטי נגר לקח מקום ראשון גם בקטגוריות הסטאוט ואורי שגיא זכה במקצה הפורטר.
בעצם, כשאני נזכר באווירה החגיגית, בבירות הטובות, בקהל הסקרן שהמשיך לטעום גם כשירד עליו גשם, ובשיתוף הפעולה הלא מובן מאילו בין היצרנים הגדולים לבשלנים הביתיים, אני מבין שהמנצחים הגדולים בערב הזה היו הבירה וכל מי שאוהב אותה.