הבנייה מפחידה אותי. מסלול הרכיבה שלי מהבית לעבודה עובר דרך תחנת הרכבת המתהווה בצומת עלית בתל אביב, ואז דרך שיכון ותיקים ברמת גן, שנתקיים בו משהו שדגלאס אדאמס המנוח היה בוודאי מתענג עליו: זאת השכונה היחידה ביקום שיש בה יותר בתים בעיצומו של פרויקט תמ"א מאשר בתים בכלל. בדרך חזרה הביתה אני רוכב לעבר קו האופק ההולך ונוסק של ה"סיטי" הרמת-גנית והפרויקטים העצומים שנבנים בגבול תל אביב-גבעתיים. וכל זה מפחיד אותי.

יש לזה צד רציונלי. אפילו שניים. אחד, אני לא מבין איך כל המכוניות של כל האנשים שיאכלסו את כל הבניינים האלה אמורות להסתדר על אותם כבישים שמאכלסים היום הרבה פחות מכוניות של הרבה פחות אנשים, וכבר עכשיו הם פקוקים (מילולית, עכשיו. וכולה 12. לא רוצה לחשוב מה יהיה ב-4 וחצי). צד רציונלי 2#: אתרי הבנייה עצמם הם מלכודות מוות. בשבוע אחד הקיץ הלכו חמישה פועלים. אבל האמת היא שאין שום דבר רציונלי בזה שהבנייה מפחידה אותי.

זה חלק מטרנד נפשי-אישי. רשימת הדברים שמפחידים אותי הולכת ומתארכת ורמת הפחד הלא בהכרח רציונלי מכל אחד מהם הולכת ועולה. יש אפילו דברים שפעם היו משמחים אותי והיום מפחידים אותי, כמו ההתבגרות של הבת שלי: אני עוד זוכר איך כל צעד שלה בדרך לעצמאות (פיזית, עוד יש זמן עד הנירוונה של העצמאות הכלכלית) היה ממלא אותי גאווה הורית. היום היא בת רבע ל-12 וכל מה שאני רואה מעבר לפינה מכניס אותי ללחץ, כי אם יש דבר שאתה לומד עם הגיל שלהם ושל עצמך, זה שקשה לך יותר לדעת מה נכון בשבילם ככל שהם גדלים וככל שהעולם שייך יותר להם ופחות לך.

אבא וילדה (צילום: Shutterstock)
אפילו להיות אבא הולך ונהיה מפחיד יותר | צילום: Shutterstock

לעשן מפחיד אותי. אני עדיין אוהב את הסמים שלי, אבל מאז שהם הפסיקו להיות חלק קבוע מהלו"ז ואני מתראה איתם רק לעתים רחוקות, הם באים לא טוב או באים טוב מדי. ככה או ככה קשה לי להתמודד איתם, והידיעה שבבסיס של הבסיס אני מכור למשהו שמוציא ממני את המירע ממלאת אותי פחד מהם ומעצמי כשהם איתי.

לנהוג מפחיד אותי. ליתר דיוק, מפחידים אותי הנהגים. פעם הייתי פשוט מתעצבן כשמישהו היה עוקף אותי מימין על 90 קמ"ש בכביש עירוני; היום זה מכניס אותי לסרטים, כמו הסצנה המטורללת ההיא ב"הרומן שלי עם אנני", בה כריסטופר ווקן מתוודה איך הוא מדמיין את תאונת הדרכים שתהרוג אותו.

אני עדיין מקטלג את עצמי "אוהב לנהוג", אבל האמת היא שבשנים האחרונות דחיתי כמה וכמה הזדמנויות לצאת לטיול רכב אירופי כמו שלפני עשר שנים הייתי עושה בכל הזדמנות. המחשבה על נהיגה אינטנסיבית בסביבה זרה הפכה ממשהו שאני מייחל לו למשהו שנראה לי כמו הזמנה לסטרס. זה לא שאיבדתי את הדרייב לנהוג, משחק מילים קצת מכוון: זה שהתחלתי להאמין ברצינות שאם אתה נוהג מאז תחילת הניינטיז, סביר סטטיסטית שיקרה לך משהו נורא עד סוף הטינז.   

מפחיד אותי להיפצע. אני עושה מלא ספורט וזה מחזיק אותי עם הראש מעל המים של הדיכאון, ובכל פעם שמאיזושהי סיבה יוצא לי לדלג על אימון, זה כל כך חרא מבחינת הוול-ביינג הנפשי, שאין לי מושג איך אתמודד עם השבתה ממושכת.

הפחד הספציפי הזה תופס אותי גם כשאני רוכב בבוקר: אחרי שיכון ותיקים אני מגיע לפארק הירקון, ובפארק יש ירידה אחת קצת תלולה שממש במטר האחרון שלה אתה צריך לסטות טיפה שמאלה כדי להיכנס לשביל האופניים במקום לשביל ההליכה. חמש מכל שש פעמים אני נמנע מהסטיונת הזאת ונכנס לנתיב של הולכי הרגל כי משהו אומר לי בכל פעם מחדש שאני אתרסק שם. בפעם השישית אני מכריח את עצמי לקחת את הסטייה, אבל עושה את זה לאט ובטוח. אם אתם לא רוכבי אופניים בעצמכם, אין סיכוי שאצליח להסביר לכם כמה אנטי-אינסטינקטיבי זה לבלום לאורך כל השליש האחרון של ירידה כיפית שבסופה אין שום סכנה מלבד זאת שבראש שלך.   

להזדקן מפחיד אותי. זה תת-סעיף של הקודם או שהקודם הוא תת-סעיף של זה, ובכל מקרה ברור לי שזאת כותרת העל של כל העניין. המוות מעולם לא הדאיג אותי – אני מבקר קולנוע, לפחות חמש-שש פעמים בשנה אני מוצא את עצמי יושב באולם חשוך ומייחל לו – אבל להיות זקן נשמע לי גדול על הקיבולת הנפשית שלי. ובעוד שהגוף עוד איכשהו נמצא בצד הנכון של מה שנקרא "תהליכי הזקנה", כל הפחדים האלה הם ההפך המוחלט ממה ששלישיית גשר הירקון שרה עליו ב"סימן שאתה צעיר".

תומר קמרלינג למבקרים (צילום: אור גץ)
"אני נותן לגל של הבעתה לשטוף אותי". תומר קמרלינג | צילום: אור גץ

תמיד הייתי חרדתי, תמיד קיבלתי החלטות על סמך התרחיש הגרוע ביותר, אבל זה משהו אחר. אלה לא חרדות נפרדות; זה פחד אחד, עדיין לא מאוד עמוק אבל כבר מאוד רחב, מלאבד את זה. והוא גדול מאוד, הזה הזה: זה לאבד את נוף ילדותי ואת מה שנשאר מנעורי הגוף שלי, לאבד את השלב החמים-מוגן של האבהות ואת התחושה שהעולם שייך לך.

אין הרבה מינוסים בלהיות גבר לבן. אחד הבודדים הוא שאחרי 30-40 שנה של אלפא-מייליות אתה מתחיל לראות את האריות הצעירים מיישירים מבט, מתחיל להפנים שהעדר מתקדם יותר מהר ממה שהרגליים שלך יודעות לתת. זאת תחושה מפחידה, ולפחד זה מאוד לא גברי, אבל אתה יכול אולי  להתנחם בכך שזה טבעי. אז זה מה שאני עושה: תופס את עצמי בעוד פחד חדש, נותן לגל של הבעתה לשטוף אותי מכף רגל ועד בטן, וכמו ההוא מ"עוף גוזל" מזכיר לעצמי שככה זה בטבע.