בן זונה. כן כן, אתה.
כשאתם קוראים אותי, רובכם לא לוקחים אותי אישית (למרות שעל טוקבקיסטים אפשר לסמוך גם בזה). אני לא חושב שמישהו מכם נעלב ממה שאמרתי. אבל אם הייתי מולכם עכשיו, הסיטואציה היתה מסויימת, והייתי משתמש באינטונציה הנכונה סביר מאוד שהייתם מגיבים באופן אישי – הייתם נעלבים, הייתם מחזירים לי, במילה או במעשה, הייתם מבליגים ואחר כך מריצים בראש תרחישים שבהם אתם מפצחים לי את המפרקת בידיים חשופות.
האם אמא שלכם באמת זונה? האם אני חושב שהיא זונה, או שכשאמרתי לכם שהיא זונה זה שכנע אתכם בכך? כמובן שלא. מה שקרה זה שאמרתי משהו שפוגע לכם בכבוד, ומכיוון שגם אני וגם אתם יודעים שזוהי פגיעה בכבוד, אתם מרגישים מחויבים להגיב עליה. אם לא הגבתם אתם מרגישים את מין החמצה. כולנו מכירים את זה, כשמישהו עושה משהו פוגעני, ואנחנו לא מגיבים מכל סיבה שהיא, בין אם זה תלוי בנו או לא. הדמיון שלנו מתחיל לייצר עבורנו היסטוריות חליפיות שבהן כן עמדנו על שלנו, השבנו את כבודנו, הראנו לו מה זה.
יש כאן משהו כמעט ביולוגי; קריאת תגר על זכר אחר, שמחייבת אותו להגיב כדי לשמור על מעמדו, על הטריטוריה התודעתית שלו. קראתי לך בן זונה, עכשיו: אתה מספיק גבר להחזיר לי? ואני שואל – אם אני גבר, למה אני צריך בכלל להגיב? בעצם הצורך להגיב הופך אותי כנפגע לגרור של הפוגע, הוא יצר את הסיטואציה, הוא הוביל אותי למקום שבו אני צריך להגיב, אני משחק את המשחק שלו. אבל בעיני, גבר הוא אדם שמתגבר – בכלל לא משנה מה המין שלו. במקרה זה ההתגברות היא על הצורך להגיב ועל הכניסה לסיטואציה שהוכנה עבורך על ידי מישהו אחד.
אני רוצה לחזור רגע לעניין ההחמצה שבהבלגה, דווקא בסיטואציות שבהן בחרנו שלא להגיב. להבדיל מהשלווה הסטואית של הגבר האידיאלי המתוארת לעיל, רובנו בוחרים לא להגיב מסיבות אחרות, ולא בגלל שלא נפגענו. לפעמים אנחנו פשוט מפחדים – למשל מהב.מ.וו שחתך אותנו ברמזור, והנהג שלו מסתכל עלינו משונה. אבל הרבה פעמים אנחנו חווים התנגשות, בין הביולוגיה לסוציולוגיה, בין הקרביים שצועקים להגיב לבין התרבות שמלמדת אותנו עידון ואיפוק. הרי זה מה שאנחנו עונים לדמיון המשתולל שלנו: אני אדם טוב יותר, מתורבת יותר, מהקוף ההוא בב.מ.וו.
לסיכום, למילים מסויימות יש כוח. הן יכולות להשפיע עלינו. עסקנו בביטוי אחד של השפעה, שהוא העלבון, אבל יש גם ביטויים אחרים, תשאלו למשל את אדי גריי מה עושה המילה "כלבה". אם למילים יש כוח, וכוח הוא מדד של גבריות, אז כשאתה מתגבר על כוחן של המילים עליך, אתה יוצא הרבה יותר גבר.
הטור הנוכחי התחיל מאופן אחר שמילים משפיעות בו. בפעם שעברה דיברתי על המלחמה, והנה היא מאחורינו. במלחמה הזו, כמו בכל מלחמה, היה קשה לשמוע את הקול האחר. את הצד השני, את מתנגדי המלחמה. יש על זה דיון גם בעין השביעית, אבל אני רוצה להתייחס לנסיון כמעט אישי, של מכרה שעמדה עם שלט בגנות המלחמה – בגנות שני הצדדים שבחרו באלימות. היא ועשרת חבריה נעצרו בברוטליות על ידי שוטרים, נשלחו לשעות ארוכות למעצר, ושוחררו על תנאי כשהאישום נגדם הוא "פגיעה במורל העם". זאת אומרת שהמדינה, או העם, נפגעים, ממש משותקים, כשעומדת קבוצה קטנה ואומרת "אלימות זו לא הדרך". רק אני חושב שזה מפגן חולשה?