הכל התחיל בטעות. כן, זו היתה טעות של עורכי makoגברים לקרוא לי לישיבת כתבים. זו גם היתה טעות שלי לעזוב עבודה חשובה בערב חורפי ולנסוע למשרדי קשת, אבל המפיקה הבטיחה לסדר לי חניה, ובשביל חניה אני מוכן (ולרוב צריך) לנסוע רחוק. אז הוזמנתי לישיבת כתבים של makoגברים, ובדמיוני ראיתי שולחן עגול, סיגרים, ויסקי, ועוזרות הפקה מפזזות סביב בלבוש מינימלי, אבל מצד שני זה לא הדמיון שלי כמו ההבטחות של העורך.
העורך, מסתבר, העדיף לשתות את חצי בקבוק הערק שקיבל חינם לבד, בטענה שרק ככה הוא יכול לכתוב עליו ואת הסיגרים ביטל בתרוצים מטופשים על איסור עישון במקומות עבודה. מה שכן היה זה שולחן עגול, וסביבו ישבו כתבים, ומסתבר שחלק נכבד מהם כותבים גם ל-makoדיגיטל. מה שאומר שאלה הם גברים מהסוג שמסתתר מאחורי מסכים, ומודאג מקרינה סלולרית.
נראה לי מוזר שדיגיטליסטים שכאלו יהוו ברי סמכא לספורט, או לנשים, או לשילוב של שניהם. מה שכן נראה הגיוני זה שהם יחפשו לעשות את המכה. לי כבר די נמאס באופן אישי מאנשים שמדמיינים את החיים שלהם כטחינה של כמה שנים שבעקבותיה חופש מוחלט. יש בזה משהו ילדותי, וזה גם לא עובד בדרך כלל, ואל תזרקו לי שמות עכשיו, גם אני יכול לזרוק שמות. הנה: רוצים לעשות מכה? תעשו אותה כמו אדי גריי, הנה גבר שאומר "אם אתם חושבים שאני סוטה, בעיה שלכם, לא שלי". אני כבר מחבב את האיש הזה, אבל לא כמו שאתם חושבים.
אבל אדי לא היה בישיבה, כי הוא אולי גבר, אבל לא מהסוג שקם ומזדהה. כמוהו לא היה גם יאיר גת, שכנראה עדיין מתאושש בבית מהקעקוע. גבר, תרגיע, קעקוע על אנשים בגילך זה בעיקר יותר עבודה לרוחצי גופות של חברה קדישא.
הגבר וחצי הנוספים היו סבא צרפתי שבא ללמד אותנו איך לפרק אחד לשני את הצורה בשלווה. להבדיל מהכתב שניסה כל הזמן להדגיש את העובדה שהוא מוסלמי, נבי וורל סנסאי נשמע לי כמו גבר אמיתי, אחד שעושה את מה שהוא בוחר לעשות באמונה, מלמד את מי שרוצה להקשיב לו, ואוהב יופי. כן, גברים אוהבים יופי, נכון שזה לא מפתיע אתכן?