כמה פעמים ישבתם בשיעור, במשרד, או באמצע פקק ודמיינתם את עצמכם כובשים שער בקבוצה שאתם אוהבים? אני מניח שלרובכם כבר יש מילדות את התסריט המדויק לסצינה: ״זה מה שהייתי עושה אם הייתי כובש״ - חלק היו רצים לדגל הקרן, חלק היו קופצים ראש לקהל וחלק היו שואגים בתשוקה ששמורה בדרך כלל לחדר המיטות. אז איך קורה שמתמזל מזלו של שחקן לכבוש, במקרה מול קבוצה ששיחק בה כחצי עונה, ובמקום לבחור באחד מהתסריטים כאן למעלה - הוא בוחר להרים ידיים ולהתנצל בפני קהל היריבה?
יש הסבר לתופעה שכובשת (ולא חוגגת) את המגרשים שלנו השנה: הם מ-פ-ח-ד-י-ם. מפחדים מביקורת של עיתונאים, מפחדים שיקללו אותם מהיציע, ופשוט רוצים לצאת נחמדים. הרי כולם מודעים לזה שזה שקר ענק. כולם יודעים שאם הרגע שלחת כדור מסובב לחיבורים, הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה לעמוד כמו דחליל במגרש בזמן שכולם משתגעים משמחה. להרים ידיים לשמיים ולהתנצל. איזה בושה
עוד סיבה בולטת לתופעה המיותרת היא מובילי הדעה בכדורגל העולמי; כדורגלנים ישראלים מסתכלים על שחקנים כמו כריסטיאנו רונאלדו כמודל לחיקוי, וכשהם רואים אותו כובש מול קבוצותיו הקודמות: ליסבון ׁ(בה גדל) ומנצ׳סטר יונייטד (בה פרץ לתודעה העולמית וזכה איתה בתארים רבים) ולא חוגג, הם מקבלים השראה. "אולי אני לא יכול לכבוש שערים כמו שהוא כובש, אבל את זה אני בהחלט יכול לעשות"., אומר לעצמו החשקן הישראלי. אבל אתם מבינים? יש הבדל קטנטן ומשמעותי - אצלו זה אמין ועובר שזה נובע מתוך כבוד לקבוצות בהן בילה לא מעט שנים יפות מהקריירה שלו. אבל איתך, השחקן הישראלי ששיחק חצי שנה במדי קבוצה מסויימת - קצת קשה לנו, האוהדים, להאמין שזה הדבר שבאמת בא לך לעשות באותו רגע.
אפשר להגיד שזה קטנוני, אפשר להגיד שמדובר ב"צרות של עשירים", אפשר להגיד שהקבוצה שלך הבקיעה והקהל מתעסק בחגיגות או אי חגיגות של הכובש - אבל צריך לזכור דבר מאוד חשוב: כדורגל הוא ספורט עממי וזאת הסיבה שהוא הפך לענף הכי פופולרי בעולם, וכששחקנים מתעסקים בפוליטיקה, כזו או אחרת, נוצר ריחוק מהקהל.
קחו לדוגמה את יהונתן כהן שגדל במכבי תל אביב. על פי השמועות, הוא גם אוהד מכבי ת״א, אז איך קורה שהוא כובש צמד משוגע מול בני יהודה במדי הקבוצה שהוא אוהד ובוחר שלא לחגוג? אוקיי, אז שיחקת בשכונה במשך שנתיים, אבל זה עד כדי כך חשוב לך שלא יגידו עליך משהו רע, מאשר לחגוג גול בקבוצה האהובה עלייך? הרי לא גדלת בתקווה, גדלת בקרית שלום. ומה עם גיא מלמד שפרץ במכבי פתח תקווה, עבר להפועל באר שבע, היה שם במשך שנה אך שיחק רק 16 משחקים בלבד, כשכבש מולם במדי מכבי נתניה גם הוא בחר שלא לחגוג. גיא, מבלי לפגוע, אבל כנראה שאם תלך ברחובות ב"ש כנראה שלא יזהו אותך - אז בשביל מה?
חשוב להבין: מאחורי כל שחקן שכובש ולא חוגג, עומד יציע שלם של אוהדים כועסים. אולי יצאת בסדר עם הקהל של של היריבה, אבל פגעת באוהדי הקבוצה שלך. פוליטקלי קורקט היא תופעה שאנחנו עוד לא יודעים לאן תגיע ומה יהיו ההשלכות שלה בעוד כעשור, אבל דבר אחד כבר בטוח: היא הורסת לנו את הכדורגל. בטח כשדווקא התופעה הזאת, תופעת הפוליטקלי קורקט, הולכת ונעלמת (ותודה לטראפ). אז כדורגלנים יקרים, עשו לכולנו טובה וצאו להגשים ולחגוג את חלומות הילדות שלכם. זוכרים? מהתקופה ההיא כשעוד לא היה לכם חשבון אינסטגרם עם אלפי עוקבים. צאו, תכבשו שער ולכו לחגוג כמו משוגעים. היציע שלכם הוא זה שקובע. היציא שמאחוריכם הוא זה שחשוב - גם אם הכדור הוא עגול וכדורגל ישראלי משחקים מקבוצה לקבוצה.