לפני שאני מתחיל, התנצלות כפולה. בשבוע שעבר לא כתבתי טור רגיל, במקומו התעסקנו כולנו באיך עושים על האש. כך קרה שנדחו הרהורי הרגילים להשבוע, וכיוון שהפעם יש להם קשר גם ליום הזיכרון, אני מראש מתנצל שאני גורר אתכם לשם שוב.
האמת שבאותו שבוע התרגשו עלינו שלושה מועדים: יום הזיכרון ויום העצמאות שתמיד באים יד ביד, והאחד במאי, שכמעט לא נחגג כיום, אבל פעם, בימיה היפים של תנועת העבודה, היה אירוע ראוי לציון. אני כמובן מוצא קשר בין החגים, ובינם לבין גבריות, ובזה אייגע אתכם היום.
להפוך אויב לאוהב? תעשו טובה ואל תבואו בדרישות מוגזמות
השיר "הילדים של חורף 73" ריגש אותי מאז שהתחיל להיות מושמע, מן הסתם כי זיהיתי את עצמי שם – כבר סיפרתי כאן בפעם שעברה איך ההורים שלי החליטו להתחתן. אבל ביני לבין אימא שלי נוצר ויכוח: היא טוענת שהיא לא מוכנה להבטיח, כנאמר בשיר, להפוך אויב לאוהב, ובכלל, מה אנחנו באים בדרישות? היא כמובן לא היחידה בטיעון הזה, והשיר עורר ויכוח ציבורי ער, כולל ההערה של האלוף יעקב עמידרור שעוררה סערה לפני עשר שנים: "אסור שלהקות צבאיות ישירו את השירים האלה. מילות השירים הן שקר. זה שקר שהבטחנו יונה ועלה של זית וגם לא הבטחנו שזו תהיה המלחמה האחרונה".
לפני עשר שנים עוד הייתה לי תשובה לאמא ולאלוף: אתם, שעברתם מלחמה כל כך קשה, במיוחד כזו שבדיעבד התברר שנגרמה בשל אטימות וקביעות מחשבתית של ההנהגה שלנו (ואני לא מדבר על הצבאית, בעיקר על המדינית, שזרקה לכל הרוחות את סאדאת לפני המלחמה) איך זה שאתם לא עושים הכל כדי למנוע הישנות של התופעה? למה היה רק מוטי אשכנזי אחד?
והיום, אני כבר לא בצבא עם הנשק, קסדה על הראש, היום אני אדם בוגר, מה אני עושה כדי לנער את הממסד, כדי לגרום לו לחשוב? האם מספיק שאצביע בבחירות? שאחתום על עצומות? שאלך להפגנות? שאקשר לגדרות? שאצעק בטור בעיתון? הרי גם אנחנו סובלים ממנהיגות אטומה, לעיתים אלימה. ראו שוב את מוטי אשכנזי מול בנייני הממשלה במלחמת לבנון השניה.
תרשו לי סטייה קטנטנה בהקשר זה. לדור שלי ולדורות שאחריו יש מין תחושה שעידן המלחמות הגדולות, ההרואיות, עבר, ויש בזה משהו: מלחמות המפרץ, מבצעים נגד מחבלים ולבנון השנייה לא משאירות אותה תחושה של בהלה קיומית לאומית. אבל ברמה האישית, גם בני גילי וצעירים מהם חוו את הבלהה שבמלחמה, והיטיבו להציג זאת תלמידי סמינר הקיבוצים בהצגה "כיתת יורים" – שסוחטת עיניים ומטלטלת עצמות. אם אתם יכולים לכו ועכשיו.
איך תתרום לעולם טוב יותר? תתחיל מלוודא שאתה לא תופס שתי חניות
אבל הנושא כאן הוא עצמאות. העמידה ברשות עצמך, ההבנה שאין מישהו שידאג לך, שיגן עליך. אתה אינדיבידואל בין אינדיבידואלים אחרים, (או מדינה בין מדינות אחרות) עם אינטרסים שונים משלך, חלקם ילכו איתך, חלקם יתנגדו (ראו טוקבקים למטה). ובשביל העצמאות הזו אתה צריך דעת, אתה צריך להבחין בין האפשרויות שעומדות מולך, ולבחור את הנכונה בשבילך. זו לא רק זכותך, זו חובתך.
כי בתוך מדינה שחוגגת עצמאות, בין סטייק לפיתה, אני שואל את עצמי שאלות של עצמאות, של דאגה לעצמי, לילדי שעוד לא נולדו. האם אני פועל להפוך את העולם שלהם למקום טוב יותר עבורם? באלו אופנים? כי העולם שלהם ושלי מתחיל בבית שאני עובד כדי לכלכל אותו ועובר בסביבת מגורי – האם אני משאיר שקיות זבל בחדר המדרגות, האם אני תופס שתי חניות? – וממשיך למדינה שלי, שמבקשת שנחסוך כולנו מים ומסתיים בעולם כולו, על זיהום האוויר והים, ההתחממות ופערי ההכנסה שבו.
וזה גם הקשר לאחד במאי. כי כפועל אתה אחד, וצריך להיות לך החופש להחליט, והחופש לקבל תנאים הוגנים, ובעיקר החופש להתאגד, כי קבוצת יחידים המסכימה על פעולה יש לה הרבה יותר כוח מיחיד, ומוטי אשכנזי שמצטרפים אליו רבבות יוצר השפעה רבה יותר ממפגין רעב בודד בגן הוורדים. ואולי זו התשובה: אם אני רוצה בשינוי אני צריך להצטרף לתנועה, לכיוון, ולפעול – יחד – בשכונה, בעיר, במדינה, בעולם. ואולי, להקים תנועה?
וברוח זו קבלו בבקשה שי לחג.