זה כבר קרה לי פעמיים בעבר. נכנסתי לזוגיות, השקעתי בה כמה חודשים, היה נחמד, היה כיף, היו יחסי מין זמינים והכל נהרס (חוץ מיחסי המין, הם היו בינוניים מההתחלה) ברגע שהבחורים היו חייבים לעשות עוד צעד מתבקש ולשאול "התגורי איתי?". ועכשיו זה קרה פעם שלישית ואני שואלת – למה?
כאילו, קודם כל: למה שתרצו לגור איתי? עם כל הכבוד למי שאני ולכמה שאני אדירה ומצחיקה ויפה וחסרת מודעות עצמית – אני בטוחה שאחרי יותר ממאה טורים שלי אפשר להבין שאני די בלתי נסבלת. כמו מזגן מקולקל באמצע אוגוסט, או חתיכת עצם קטנה בחריימה, או מחזור שנופל על נסיעה לצימר - אני פשוט לא באה טוב. אבל אם נשים אותי בצד, השאלה הגדולה יותר היא: למה כל הקונספט הזה של תפעול זוגיות תחת קורת גג אחת נראה לכם הגיוני?
אני לא סובלת מפחד ממחויבות (אני נהנת ממנו) ואני לא מנסה להרגיש חדשנית או להישמע כמו אחת ששוברת את כל החוקים. אם הייתה מדינה של חננות, אני הייתי המלכה שלהם. אני הכי בנאלית, שגרתית, חסרת נועזות ובגדול הקדשתי את חיי לרצות את ההורים (קטע, טור על יחסים וסקס לא ממש עוזר). אז זה לא ניסיון להישמע מגניבה, זאת פשוט המודעות לכך שהעולם עובד היום אחרת. שעם הקדמה, הטכנולוגיה, צמצום הגבולות הגיאוגרפיים והדיגיטליים ("בואו נוסיף פיצ'ר וי כחול כדי שלא יהיה איך להתחמק מלענות להודעות!", תמותו) – אני לא צריכה לגור איתכם. אתם יכולים לדעת בדיוק מה קורה איתי ואיפה אני ולראות אותי בכל שנייה במהלך היום באמצעות ווטסאפ ושיחת טלפון והודעה בפיייסבוק. כמה עוד יותר ממני אתם צריכים? אני ממש צריכה להיות נוכחת פיזית לידכם יום ולילה כדי להוכיח עד כמה שהאהבה בינינו היא חזקה וראויה לקידום? זה באמת מה שיעשה את ההבדל?
>>> נאוה מרקו נותנת 8 טיפים שיעזרו לכם לקיים יותר יחסי מין
אני לא מנסה להרוס את הרומנטיקה. אני רק רוצה להציע אופציה חלופית שהיא הגיונית לא פחות. אני לא אומרת שכולם צריכים לא לגור ביחד; אני אומרת שיש כאלה שלא חייבים, שבשבילם יש בזה יותר מינוסים מאשר פלוסים. וכמובן שאני כאן כדי להאיר את יומכם ולמנות לכם אותם:
1. כי זה הורג את המסתורין. מצד אחד זה ממש בונה את הזוגיות כשאתה נמצא עם בנאדם ברגעים הכי אינטימיים שלו, מכיר אותו עד הסוף ועומד לצדו בכל. מצד שני, לעזאזל עם כל החרא הזה. ליטרלי: אני לא רוצה לשמוע אתכם מחרבנים, לא רוצה לראות בכביסה את הפס החום, לא בא לי להכיר את הרגלי האוננות שלכם ואתם בטח לא רוצים שזה יקרה גם הפוך. יש דברים שהמסתורין יפה להם.
גם אני צריכה את הספייס שלי כדי להרגיש שאני מושלמת יותר ממה שנדמה לכם (נו, נניח שזה היה נדמה לכם). אני צריכה מקום להוריד בו שיערות בנחת, לחטט באף חופשי ולשחרר בלי פחד אוויר שנכנס לגוף (הדימוי הכי יפה שמישהו נתן אי פעם לפעולת ההפלצה, בבקשה). אז נכון, זה מגניב להגיע לרמות כאלה של אינטימיות, אבל בעידן שבו אתם גם ככה יכולים לדעת הכל על כל אחד (מה שלומך, ענת הראל?) יהיה נחמד לשמור על מימד פיזי אחד שאליו רק אני יכולה להגיע.
2. כי זה מחסל את האופציות. בתור אישה, או משהו שקרוב לזה, אני בנויה על התחושה שאופציות זה משהו שתמיד נלקח ממני ושאני חייבת להילחם עליו, ובדיוק בגלל זה אני תמיד מפחדת לאבד אותן. או לפחות זה הניתוח הפסיכולוגי הכי מוצדק שמצאתי לעצמי. הניתוח הפחות מוצדק והפחדני והמציאותי יותר הולך ככה: אני לא אומרת שבמקביל לזוגיות הנוכחית שלי אני מחפשת משהו אחר טוב יותר (כי ג'ורג' קלוני הוא כרגע לא אופציה), אבל יש משהו מבאס בלעשות צעד כל כך רציני ולהרגיש שאתה מצמצם את העתיד שלך לנתיב אחד בלבד – חיים משותפים עם האדם שאתה איתו כרגע.
נכון, זה מרגש ורומנטי וכיף לדעת שמישהו רוצה בדיוק מה שאת רוצה (אוראלי, אחר כך נחליט למי), אבל זה גם מפחיד ורציני ודטרמינסטי (כן, אני מכירה מלים בלועזית!). והיום כשאנשים חיים עד גיל 80 ויותר, זה נותן די הרבה שנים לחיות עם הבחירה שלך, לטוב אבל גם לרע. אפשר אמנם להחליט בכל שלב שזה לא זה, אבל בינינו - רק מתוך המחשבה שאצטרך לארוז שוב כל כך הרבה קופסאות אני מסוגלת לדבוק בנתיב שבחרתי.
3. כי זה מעלים את הגעגועים. זה מבחינתי החלק הכי טוב בקשר, כלומר מיד לאחר החלק שבו מישהו אשכרה מתנדב לשלם עלי מדי פעם במסעדות שוות.
זה שיש מישהו שאתה עד כדי כך אוהב ומעריך, זה שבימים שהוא לא לידך הוא ממש חסר לך – זאת תחושה אדירה. אז למה למגר אותה על ידי נוכחות קבועה אחד בחייו של השנייה? אם תמיד תהיה לידי, אני אף פעם לא אזכור איך זה להרגיש את החיסרון שלך. אני אקח את הנוכחות שלך כמובן מאליו וגם כשתצא לחופשה בלעדי או תיעדר כמה ימים מהבית, כל מה שארגיש זה הקלה ורצון עז להתייחד עם מרתון "האנטומיה של גריי", או כמו שאנשים שאוהבים לדייק יקראו לזה, פורנו רופא וחולה.
הפלוסים במגורים משותפים ברורים לי – השינה המשותפת, האינטימיות העמוקה, החוויה, האחריות, השלב המתקדם של הזוגיות. אבל גם המינוסים ברורים לי: הוויכוחים שנעשים תכופים יותר, העבודה הקשה בשמירה על הבית והביחד, המעבר לבגרות מלאה וההיכרות הקרובה מדי, לטעמי, עם פעולות ניקיון בסיסיות שמעולם לא הערצתי. אבל המינוס הכי גדול הוא שככל שמכניסים יותר פרמטרים למשוואת הזוגיות – דברים שצריך לטפל בהם, לריב עליהם או לדאוג להם - ככה קשה יותר לתחזק אותה והקסם ההתחלתי שלה נעלם. זה מתחלף בקסם אחר אמנם, עמוק ומיוחד יותר, אבל גם בולשיט מעולם לא הערצתי.
נכון שלגור ביחד זה צעד בוגר ומתבקש אם רוצים להקים חיים משותפים בהמשך, שכוללים הרבה יותר מזוגיות שמבוססת על סרט פה ושם וארוחות בחוץ. אבל זאת הדרך היחידה לעשות את זה, ולא - שאר הדרכים הן לא בהכרח ילדותיות ופחדניות ונועדו לכישלון.
שלא תטעו: אני כנראה אגור איתו למרות כל מה שאמרתי, וזה בטח יקרה בקרוב. אבל זה בעיקר כי לא בא לי למכור כליה בשביל לתחזק דירה של מטר על מטר. אז אני באמת לא יודעת למה אנשים חושבים שלגור ביחד זה רעיון טוב, אבל יש מצב שאני הולכת לבדוק אם הם צודקים.