הבחורים הישראלים הם מבחינתי זכרי האלפא של העולם. נכון, לפעמים הם עלולים להגיע לחיים שלי עם קצת יותר מדי גרעיני חמניות וביטויים בעברית –כפרה/ נשמה/ בת של מלך- שצריך להרוג, אבל סך הכול, אני תמיד מעדיפה אותם על כל אוכלוסייה אחרת. ולמרות המחמאות הכמעט מלאות האלה, עדיין יש סוג אחד של בחורים ישראלים שממש קשה לי איתם במערכות יחסים– התל אביבים.
התל אביבי הנוכחי, הידוע כבר בשמו הרשמי 'פנדה', טורח להזכיר לי מחדש את כל הקשיים שהתל אביבים מציבים בפני נשים ישראליות באשר הן. תוך כדי דייטים עקביים איתו, הגעתי למסקנה שיש חמש בעיות עיקריות שכמעט כל בחורה שיוצאת עם תל אביבי נתקלת בהן:
התחבורה הציבורית
להגיע לפנדה התל אביבי שלי זה הסיוט הכי גדול שיש. ברור שאין טעם להגיע אליו עם רכב פרטי (שגם ככה אין לי) ולכן זה משאיר אותי רק עם אוטובוסים. שזה היה יכול להיות אחלה, אם הנסיעה שאני עושה בתוך תל אביב לא הייתה ארוכה יותר מאשר הנסיעה שאני עושה מנתניה לתל אביב. מדובר בקו שעוצר על כל מטר ושמעלה אליו חצי מתושבי העיר. ואם חלילה יש מולקולת חמצן אחת פנויה באוטובוס- הנהג ממהר להעלות את החצי השני. בוא נגיד שאם יש גיהינום, אז קו 25 הוא זה שלוקח אותך לשם. כן זה נשמע כמו סתם התבכיינות, אבל להיות בדרכים שעתיים+ בגלל מרחק של 40 ק"מ בקושי זה מייאש ומתסכל.
לא שאני רוצה להיות קטנונית אבל הנסיעה באוטובוס בתוך תל אביב עולה שקל וחצי יותר מאשר נסיעה בתוך נתניה. לזכותו של פנדה יאמר שהוא רוצה להקל עלי כמה שיותר ומנסה לשכנע אותי בדרכים מיניות שהנסיעה תהיה שווה את זה. אבל כל פעם אני מסבירה לו מחדש שעם כל הכבוד, אני יכולה להשיג מכל חנות סקס את אותו דבר ובמידה גדולה יותר.
יוקר המחייה
לפני שבוע פנדה רצה לשמח אותי אז הוא קנה לי במיוחד את מותג הקפה האהוב עלי. שזה היה ממש נחמד מצידו, רק מבאס שבתל אביב זה עולה לו 42 שקלים ולי ליד הבית זה עולה 28. ולמקרה שתהיתם, דווקא הוא זה שקנה ב"מבצע". אז נכון שהכל יקר בישראל, אבל בתל אביב- יקר יותר. הנסיעות (ראה סעיף א'), השכירות, האוכל ואפילו בקבוקי מים מאובקים עם כיתוב מצרי על התווית שאף אחד לא יודע מתי ומי הביא אותם לארץ (נו כן, הוא גר ביפו, אם חייבים לדייק). מאיפה שאני באה, הקונספט השולט בחנויות הוא "הכל בדולר", בעוד שבתל אביב הקונספט הוא "מוצר ששווה פחות מדולר תמורת כל מה שיש לך". ואין לי. אז מהבחינה הכי לא רומנטית שיש- פנדה הוא בן הזוג הכי יקר שהיה לי.
הבועה
משום מה, בחור שהוא תל אביבי בנשמה, עסוק תמיד בלהסביר לחברה שלו, החוצנית שלא מבינה כלום מהחיים שלה, מה כל כך טוב בתל אביב לעומת כל שאר המדינה. וזה גם תמיד מסתכם בנקודה אחת כללית מדי: "יש מה לעשות פה". אוקיי, נכון. אבל מדובר בבועה שלא כולם רוצים לקחת בה חלק. כי להיכנס למסעדה עם אוכל מוזר שחתום עליו שף מפורסם זה סתם ממש יקר, ולקחת אותה לערב של פואטרי סלאם זה קצת מוזר וקשוח, והרצאה של סופרת הזויה בבר שכונתי קטן זה רחוק מלהיות ערב של כיף ולגרור אותה להפגנה של עלה ירוק לא נחשב לדייט. אז זה שיש מה לעשות לא אומר שצריך לעשות (ולידיעת הרווקים התל אביבים: זה שיש מי לעשות, לא אומר שצריך לעשות. ברצינות).
התלונות
מה שהבחור התל אביבי לא מספר זה שהוא אוהב את תל אביב בדיוק באותה המידה שהוא שונא אותה. אז כשהוא לא עסוק בלהסביר מה מדהים בתל אביב, הוא מסביר מה נוראי בה. הוא מתלונן על חוזה השכירות, למרות שהוא חותם עליה שוב ושוב כבר 15 שנים. הוא משתגע מהתור הארוך שיש לבר האהוב עליו, אבל ממשיך לעמוד בתור הזה כל לילה מחדש. הוא אוהב את זה שאפשר לצאת גם בארבע בבוקר אבל לא מבין למה העיר כל כך רועשת. הוא הגיע לתל אביב כדי לקבל קצת ספייס אבל מוצא את עצמו מצטופף בכל מקום. הוא מפחד להסתובב בדרום תל אביב אבל גם עם מלגזה לא יצליחו להוציא אותו משם. הוא שונא פקחים, כועס על התייקרות הדלק ומתייאש מחוסר החנייה, למרות שהוא בכלל מתנייד עם אופניים. הוא שונא את תרבות הפופ אבל בשביל הצחוקים שם רינגטון של עדי ביטי שרה את "חשה ת'עצמה" (הוא חושב זה מצחיק, אני חושבת שזה דורש בדיקה פסיכיאטרית).
אין פלא שתל אביבים מרגישים גם ממורמרים מכל העניין. ואם אתה תל אביבי שלא מרגיש את זה, שים את השיר ההוא ביו טיוב וחכה לפזמון- המרמור יגיע, יחד עם רצון עז להפסיק לחיות.
הסיפורים
בעוד שאני מספרת בדרמתיות את הסיפורים על הבחור שקיבל ממני צו הרחקה, על הקטטה ההמונית ברחוב שנקלעתי אליה ממש בטעות ועל הלקוח הפסיכופת שארב לי מחוץ לבר עד שסיימתי משמרת ושבגללו נאלצתי לנעול את עצמי בתוך המקום עד שהגיעה משטרה- לבחורים התל אביבים יש נטייה לספר על חוויות מוזרות שלהם כאילו שהם עניין שבשיגרה.
כי תל אביב הרי בנויה כולה על חוויות שכאלה- אתה קם בבוקר ולא באמת יודע איך היום שלך יראה. פנדה למשל מספר באדישות מעצבנת על התקופה ההיא שהוא יצא עם חשפנית שצעירה ממנו ב-11 שנים, על החבר הטוב שלו שקיבל ממנה פינוק אוראלי, על אותו חבר שסידר להם אורגיה עם שתי בחורות אחרות, על היום שבו הוא חיתן זוג חברים, על העבירה הפלילית שגרמה למעצר מיותר ועל האיש שכיסח אותו במכות וגרם לו לאבד קצת מהשמיעה שלו. כאילו שאלה דברים שקורים לכולנו כל יום מחדש.
ולמה זה קשה לבחורה שיוצאת עם הבחור התל אביבי? כי קצת מבאס לצאת עם בחור שכבר עשה, ראה, שמע וחווה כמעט את הכל. במיוחד כש"הכל" מתייחס לרוב לדברים די מפוקפקים. נדמה כאילו שכל מה שקרה לי אי פעם בחיים היה ויהיה פחות מרגש, מעניין, מוזר או מלחיץ מדברים אחרים שקורים לתל אביבים. מצד שני, פנדה אף פעם לא העביר לילה בנתניה אז מבחינת אירועים מסכני חיים- אני מובילה בטבלה.
אם פעם מעבר לתל אביב היה סימן שאתה נועז, עצמאי וחופשי, אז היום הוא סימן שאתה מושפע, נגרר ובחובות להורים. אז בינתיים כל מה שנותר לי לעשות הוא לסבול קצת מההשלכות ביחד עם פנדה ולתהות למה הבן זוג התל אביבי מתעקש להמשיך להיות כזה.