זנות, זנאים, תרבות אונס, מלכים, עבדים, שפחות - עמיתיי לעולם התקשורת די כיסו את כל הזוויות החשובות באמת של כתבת אולפן שישי המדוברת על מסיבות הרווקים בבוקרשט. אז לא שאין לי מה לומר על זה, כי תמיד יש וזה נושא מרתיח, אבל כולם לפניי עשו עבודה כל כך טובה שאני מעדיפה רגע ללכת הלאה לנושא אחר. או, יותר נכון, לקחת צעד אחד של שבירת כוס אחורה.
מסיבות רווקים - בואו נדבר על זה.
ביני לבינכם, תהיו כנים רגע - אתם באמת מרגישים שמי שתהיה אתכם לבערך 60 השנים הבאות זוכה עכשיו במתת אל, ועוד שאתם עד כדי כך מיוחדים שאתם חייבים להנציח במסיבה פרועה את הרגע המדכא שבו נגמרו חיי הרווקות הזוהרים, סוערים ומלאי כל הטוב שלכם? די נו, ב-10 שנות הדייטינג שלי יצא לי לצאת עם אלף כמוכם (תמיד הייתי חזקה בשיווק) ואני יודעת שכמו כל גבר אחר אתם מגיעים לאשת חייכם עם יותר שריטות מדייהטסו שנת 95, מטען רגשי מעיק יותר מהדמעות של קורין גדעון ויכולת להיות מולטי טסקינג מקסימום עם השלט של הפלייסטיישן. ספינר מהקיוסק שלמטה יכול לשמח אותי יותר מכם. גם אם הוא שבור.
תגידו תודה שמישהי בכלל רוצה להיות איתכם
אז אין לי מושג איפה ומתי התחיל כל הפיאסקו הזה של מנהג מסיבות הרווקים ואני אפילו לא מתכוונת לעשות שליש עבודה עיתונאית ולגגל את זה, פשוט כי זה באמת לא משנה (וגם כי זה לא אולפן שישי פה. אני לא עושה תחקירי עומק, עם נתונים מדויקים ו.. אה, רגע..). מה שמשנה הוא למה עד היום כולם עדיין מתעקשים להמשיך במסורת הפאתטית הזאת?
זה לא שאני מזלזלת בכם, חלילה - אני מזלזלת בכולנו. אני באמת מאמינה שאף אחד מאתנו לא מספיק מדהים בשביל לקחת מאדם אחר את כל תוחלת החיים שלו ותת לו לבזבז אותה עלינו. ואתם יודעים מה זה אומר? זה אומר שמי אתם בכלל שתיפרדו באופן טרגי מחיי הרווקות? שתרגישו שאתם חייבים לפצות על העצב או התחושות המבולבלות שלכם במסיבות ואלכוהול במקרה הטוב, ובזנות וסירסור במקרה הממש ממש ממש רע ודוחה ומעוות?
סליחה, אבל למה תתגעגעו בדיוק? לאוראלי שלא נהניתם ממנו כי בחיים לא תגידו בסקס חד פעמי מה באמת עושה לכם את זה? לאפס אנשים שבאמת היו לצידכם ותמכו בכם בכל משבר קיומי קטן? לימים שהחלקה ימינה בטינדר הייתה יותר חד צדדית מהנסיגה מעזה? תגידו תודה בכלל שמישהי הסתכלה עליכם ואמרה "רואים את הבחור הזה שם, עם כרס קטנה, זין ממוצע לגמרי, אקנה שעדיין מתפרצת, הורים מעיקים, מינוס בחשבון הבנק, הולך תחת עננת 'חי בסרט שהוא שנייה מאקזיט' עם סנדלים תנ"כיות? אז אתו אני מתחתנת, ולא רק זה - אני גם ארבה את הגנים שלו". להתחייב לנישואים זה אומר שמישהי הסתכלה עליכם ואשכרה אמרה לעצמה שעם זה היא מסוגלת ורוצה לחיות לנצח. וזה מדהים ממש, כי זה קורה בניגוד מוחלט לליטרלי כל בחורה אחרת לפניה שהעדיפה שלא.
אני לא יודעת מה נדמה לכם, אבל זה לא שאתם משהו חד פעמי בעולם הזה כמו ביל גייטס, כולה דניאל ממוצע מדרום תל אביב. רוצה להיות איתה וגם היא? אחלה, לא רוצה? מתקדמים לדניאל הבא. לאף אחת אין כח להתעסק יותר עם מטאפורות של גברים על נישואים, עם השוואות של מיסוד קשר לכניסה לכלא ולמרמור הנצחי שלכם שמישהי סגרה לכם את הבסטה, שבינינו - הכריזה על פשיטת רגל עוד הרבה לפני שנפגשנו.
זה נכון גם הפוך, כמובן. ביום שגבר יסתכל עלי ויחליט שעם השיט שלי הוא רוצה להתמודד כל חייו - אני קודם כל אברח, כי משהו בו ממש לא בסדר. אבל נשבעת שמיד אחר כך אני אחזור וארגיש בת מזל שנפלה בחלקי הזכות המדהימה להיתקל באדם עם איכויות שמצאתי לנכון שהן חשובות, שחולק איתי את אותה מערכת מוסר וערכים ורצה הגורל וגם שנינו מוכנים באותו זמן בדיוק להיות רציניים לגבי הקשר שלנו. זה כל כך לא מובן מאליו, שזאת פשוט תהיה חוצפה מצדי לצאת בחגיגה שהנושא שלה הוא "איזה מסכנים כל שאר הגברים שהם עומדים להפסיד את העונג הצרוף הנקרא נאוה מרקו".
ושוב - זה נכון גם הפוך. גם מסיבת רווקות זה שיא הפאתט, אבל מסיבות אחרות: לפעמים אנחנו, הנשים, רוצות לעשות כל מה שהגברים עושים בשם השוויון, אז בטעות במקום לגרום לתופעת מסיבות הפאתט האלה להיעלם מהעולם, החלטנו שגם אנחנו רוצות חלק בפאתט. אז יש לנו קש פאתט בצורת בולבול, בלון פאתט בצורת בולבול, ותמיד יש גם חברה אחת פאתטית שצריכה בולבול. אגב, באופן אישי, אף פעם לא יצא לי לקחת חלק במסיבת רווקות, אבל זה כבר סתם כי אין לי חברות. סיפור פאתטי אחר.
אל תהפכו חגיגה חיובית לדבר הכי דוחה בעולם
בכל אופן - נכון, המעבר הזה מתפוס לנשוי הוא אבן דרך, וגם אם אתם בטוחים במיליון אחוז בהחלטה שלכם - זה עדיין מלחיץ ותמיד יש געגועים לימי הרווקות נטולי האחריות. אבל יש משהו ילדותי, אינפנטילי ומפגר בלחגוג באטרף את יום הרווקות האחרון, והמשהו הזה מצוי בעיקר בעובדה שסביר שחצי מהמוזמנים למסיבה הם כבר לא רווקים בכלל וזה כולל את החתן המיועד. אתם הרי מחויבים כבר עכשיו לקשר בדיוק כמו שהייתם מחויבים לו באיקס החודשים האחרונים ושעוד תהיו מחויבים לו אחרי חופה וקידושין או בית משפט וקפריסין. ואם לא - אז באסה לכם שאתם בקשר נטול סטנדרטים. וזה גם לא כאילו שמישהו הכריח אתכם לשלוף טבעת, או כאילו שאנחנו בעצמנו לא מתבאסות על זה שלא יהיו יותר תשוקות של דייט ראשון וסקס מגוון וימים בהם נהיה אחראיות רק לעצמנו ולא לאף אחד אחר.
תקשיבו, אין לי בעיה עם התחושות המעורבות והרצון לחגוג בכיף את סיומה של תקופה. זה כמו להיות מובטל מלא מלא מלא זמן, להשיג סוף סוף את עבודות החלומות שלכם, ולהרגיש קצת באסה מזה שתפסידו את החוויות המדהימות בחייו של מובטל. זה לא אומר שאתם לא רוצים את הג'וב, אלא שלפעמים תתגעגעו לתחושת הריקבון שנוצרת בזמן בינג'. סבבה, מובן. עופו על החגיגות שלכם, טוסו לווגאס, לכו לבר השכונתי, תשכרו וילה פרטית - מה שבא לכם. רק תפסיקו להפוך חגיגה חיובית, כיפית וקלילה למשהו כל כך דוחה, שבמהלכה אתם נגררים או גוררים לסיטואציות שמסכנות ומבטלות מוסר, ערכים ונשים.
עכשיו רק מלה אחת אחרונה בנושא הכללי של הכתבה: בדיוק כמו בפרשת בוכריס - במקום שאלפי נשים יגנו את מה שקורה בבוקרשט (כאילו שבישראל זה לא קורה) ואת אופי הכתבה, הכתב והעורכים, היה ראוי שדווקא קולם של הגברים הישראלים, שממש לא קוראים למה שקורה בבוקרשט "מסיבת רווקים", יהיה חזק יותר. ולא, טורים בודדים מטעם כתבי מערכת, מעולים ככל שיהיו, זה לא מספיק. אם הקול השפוי לא נשמע בכל פלטפורמה - שיחות בבית, בלימודים, עם החברים ובהתכתבויות ברשתות החברתיות - אתם סתם נותנים את הגושפנקא לחשש שהגברים האלה הם הרוב והם אולי אתם.