אז הקינגים בלחץ בגלל משבר גיל 40. אפשר להבין אותם: הפרק ששודר ביום שישי, ושאתם יכולים לראות עכשיו במאקו TV, היטיב לסכם את סך החרדות הגבריות מהגיל הזה. מהנקודה הזאת בחיים.
לי מלאו 40 לפני שנתיים. אולי בגלל זה, מה שעבר לי בראש כשצפיתי בהתמודדות של חבורת הפוקר עם משבר ה-40 היה דווקא היתרונות שבעשור החמישי. נשבע לכם שאני לא סתם ממציא אותם, אם כי עלי להודות – אולי אני נאחז בהם כי האלטרנטיבה היא לצווח "הו אלוהים, כולנו עומדים למות".
1) אתה כבר לא צריך לחשוש מזה שתיכף תהיה בן 40. שנה שלמה אתה סופר לאחור בתחושה סופנית, ואז מגיע היום והחיים פשוט נמשכים. זה נשמע טריוויאלי, אבל יש פער אדיר בין לדעת את זה ולחוות את זה. אתה בן 40, הלאה, נקסט. זה הראש, וזה משחרר.
2) אתה הרבה יותר מבין גברים. כלומר, את מערכת ההפעלה שלהם. זה כמעט בלתי נמנע אחרי ארבעה עשורים שאתה משתמש בה בעצמך. נגיד, אני הבנתי למה גברים מתחילים עם מלצריות: כי מלצרית חוסכת ממך את הקטע של להיות הראשון שמדבר, זה למה. גברים בהכללה הם בהמות, וככאלה אי אפשר לבטוח בהם עם המדע המדויק של שבירת הקרח. בגלל זה אנחנו מתעסקים כל כך הרבה עם שורות פתיחה מטופשות, ובגלל זה מסתובב לנו הראש כשבחורה עם מגש קטן חוסכת מאיתנו את הצורך להשתמש בהם.
נו, תביאו עוד כאלה. חופשי. אם זה שעיר, אני מבין את זה.
3) ואתה יודע שלעולם לא תבין נשים. זה לא קשור לנגה ולמאדים ולכל השטויות האלה: זה כי מנקודת המבט שלנו הן משוגעות. מנקודת המבט שלהן - ולמען האמת, גם די אובייקטיבית - אנחנו ילדותיים וכוחניים ושטחיים ואגוצנטריים ובהמות, אז אל לנו לתפוס תחת על שגעת, אבל המסקנה האופרטיבית היא שאין שום טעם לנסות לפענח אותן. חלקן מדהימות, חלקן ישנו את חיינו, חלקן יתישו אותנו וחלקן משתייכות לפחות לשתיים מהקטגוריות. ולעולם לא נפענח את אף אחת מהן.
4) אתה מבין שלפלרטט זה לא אמצעי אלא מטרה. אני מניח שרווק (או חלילה בתול) בן 40 לא רואה את זה ככה, אבל רוב הגברים הנשואים בני ה־40 פלוס לא מפלרטטים עם נשים זרות בשביל שיקרה משהו. הם עושים את זה בשביל הספורט. אני לא מתכוון במובן של להבקיע שער, אלא של להרגיש בחיים: הרי להוציא הפרעות קרדיולוגיות, דופק מואץ הוא תחושה שאנחנו חווים בתדירות הולכת ופוחתת. זאת המוטיבציה הבלעדית מאחורי רוב מוחלט של הפלירטים. בעצם אפשר להגיד את זה גם ככה: אם זאת לא המוטיבציה, זה כבר לא פלירט. זאת חרמנות או הישגיות או התאהבות, רחמנא לצלן.
5) השריטה של אף אחד כבר לא באה לך בהפתעה. כשאתה מכיר מספיק אנשים מספיק זמן, אתה יודע שכולם שרוטים ושזאת רק שאלה של זמן עד שתזהה את הדפיקות הספציפית של העומד מולך. לטעמי יש בזה נחמה בהפוך על הפוך, וזה בטח מסביר את הסעיף הבא:
6) אתה כבר לא נכנס לסרטים מזה שהחברים שלך מעצבנים אותך. כשהם נשואים טריים — וגרוע מזה, אבות טריים — קשה מאוד להתמודד עם העובדה שאתה שוקע כמו אבן במצולות סדר העדיפויות של החברים שלך. אבל חברויות ששורדות את השלב הזה מגיחות מהצד השני בלב ההגדרה של פיכחון. וכשאתה כבר לא חושב על עצמכם במונחים של מוסקטרים, כשאתה רואה שיש גבול למסירות שלהם אליך ולשלך אליהם, אתה רואה אותם — אולי לראשונה — כבני האדם הפגומים שהם.
זה תהליך כואב כמו כל התבגרות, אבל אני מאמין באמת ובתמים שבסוף הסיבוב מגיעה חברות אמיצה יותר. כלומר, זה לא חוכמה גדולה להיות חבר נורא טוב של מישהו שאתה עיוור לפגמים שלו. הרבה יותר טריקי להתפוצץ מאיך שהוא מתנהל או חושב או לצורך העניין מחתל, ועדיין לאהוב אותו עד נימי הנפש. הרבה יותר טריקי והרבה יותר מתגמל.
7) בכלל, אתה פחות נכנס לסרטים. לנשים יש גיל בלות; לגברים יש גיל התקהות. זאת תחושה לא נעימה שכבר יצא לי להגדיר בכמה הזדמנויות כ־Uncomfortably numb, אבל זה נכון רק כשאתה לא מתרגש ממשהו שפעם היית מרגש ממנו. זה בדיוק ההפך כשאתה לא נסרט ממשהו שפעם היה מוציא את מכל האיפוסים. שנים ייחלתי למה שלאונרד כהן הפליא להגדיר כ־A spirit that is calm; מאז שחציתי את ה-40 אני מרגיש כאילו חלק מהמשאלה הזאת אכן התגשם בתוך הרוח הכל כך לא רגועה שהיא אני.
8) ואתה פחות חזיר. איפשהו בין הראש שקצת נרגע לגוף שמתחיל לאותת את המגבלות שלו, רוב מוחלט של בני ה־40 ומשהו שאני מכיר — לרבות קרניבורים מושבעים ושתיינים אולימפיים — נמצאים בחלק היורד של עקומת הצריכה. יש מקרי קיצון מבאסים שבהם זה נעשה בהוראת רופא או אחרי איזו אפיזודה מבהילה, אבל אצל רוב הספסימנים שאני מכיר זה לגמרי התנדבותי.
בהקשר הזה, מה שבאמת משפר את איכות החיים זה לא הוויתור על דברים שעושים לך רע: זאת הורדת הווליום בדברים שעושים לך טוב. במקרה שלי, אני לא זוכר שחוויתי תחושת הישג מיוחדת כשהפסקתי לאכול זבל. אפילו כשהפסקתי לעשן סיגריות הייתי עסוק יותר בלתהות מה עבר לי בראש במשך 19 שנים ופחות בלהתפעל מזה שאני נקי. לעומת זאת, העובדה שאני צורך פחות גראס מאי פעם בחיי הבוגרים היא אשכרה מקור לגאווה. תבינו, זה כל כך הרעל שלי שבאופן כזה או אחר הוא פוקד בערך שלושה מכל עשרה חלומות שאני זוכר. לשים אותו על המדף של הגילטי פלז'ר ולתת לעצמך להתפנן עליו רק כשזה מסתדר עם שאר החיים — וואו, כמה שזה משחרר.
9) אתה מפסיק לפחד מהשגרה. בגיל 25 לא היה דבר שהפחיד אותי יותר מתשע־עד־חמש. לראיה, התפקיד הראשון שלי כשכיר הכניס אותי לדיכאון אטומי מעצם היותו דיי־ג'וב. אני חושב שחלפה שנה שלמה לפני שזה עבר, ויש לציין שזה היה בעיתונות. לא במכרות הפחם.
בגיל 42 אני אומר תודה על השגרה. אני יודע שהיא משאירה אותי בפוקוס, שהיא לא נותנת לי לצוף לספירות שאני נוטה לצוף אליהן. זה לא נוגע רק לעבודה: עד גיל 35, בכל פעם שהפסקתי להתאמן זה היה כי נשבר לי מהרוטינה. בחמש השנים האחרונות, הרוטינה היא בדיוק מה שגורם לי לעשות ספורט חמש פעמים בשבוע. קטונתי מלהסביר את הפסיכולוגיה הגנ'דרית שמאחורי זה, אבל תסתכלו מסביב: אחד מכל שני גברים בני גילי עוסק באיזושהי פעילות גופנית רוטינית. אנחנו שוחים, אנחנו רצים, ואנחנו מתקשים להסביר לאנשים את הרוגע שאנחנו מוצאים בזה. אז גם אני לא אנסה. זה פשוט ככה.
10) אולי אתה כבר לא בחלק העולה, אבל קלוט את זה: מישור. זה תת־הרהור אפרופו חיבת השגרה, אבל במובן הרבה יותר עמוק. אחרי גיל 40 אתה כבר לא נאבק כדי לטפס במעלה שרשרת המזון, ומצד שני עוד לא צריך להילחם עד חורמה רק כדי להישאר על השלב שהעפלת אליו. זה מאפשר לך להתקדם מיום ליום בכוח האינרציה, והתחושה שאתה פחות רודף אחרי איזה עתיד ויותר חווה איזה הווה היא חוויה די מדהימה.
"שלא יהיה יותר גרוע" זה ביטוי שפעם לא היה עולה על דל שפתותיי או דעתי, אבל מאז ה-40 הוא גובל במנטרה. זה מישור קצר בתוך חיים שלמים במעלה הגבעה ובמורדה, וזה רגע שצריך לדעת להעריך. פשוט לנשום עמוק וליהנות מהאינרציה, כי עד לפני רגע עוד דיוושת כמו פסיכי ובעוד חמש דקות רק תתפלל למצוא את הברקס.