"הפוקר הוא רק תירוץ", אמר הסלוגן של "קינגים" בעונה הקודמת שלה, ובפרק ששודר ביום שישי - והנה הוא כאן לצפייה ישירה – באמת ראינו ערב פוקר שגולש למקומות אחרים לגמרי. ספציפית להיבט של הישראליות שכולנו אוהבים לשנוא: הישראבלוף. ה"יהיה בסדר". הכרעיים המפוקפקות של התרנגולת הכחושה שהיא המדינה הזאת.

אבל הקינגים שכחו משהו. ולא רק הם: כולנו מתעלמים כבר שנים מבעיה חמורה בהרבה מהנטייה שלנו לטייח ולמרוח. חמורה יותר מהחום, יותר מהלחות, יותר מהכיבוש ואפילו יותר מכמה שלוקחים פה על לילה בפאקינג צימר. מצטער להפיל את זה עליכם ככה פתאום, אבל תקשיבו טוב, כי ממש באמצע הצפייה בקינגים S02e02 הבנתי כמו במכת ברק מה הבעיה האמיתית שלנו:

צר לנו. אפילו כשהיינו בסדר, אפילו כשאנחנו לא מצטערים על כלום, אפילו כשאנחנו לא צריכים להתנצל על הרג של אף פעיל שלום/ טרור טורקי. זה לא עניין נפשי: זה נתון טופוגרפי. אנחנו חיים במדינה אנורקטית, מולדת בלי כתונת ובלי מותניים. ואני מתחיל לחשוב שזה נותן בנו אותות פסיכולוגיים, גם אם הם עדיין לא מאובחנים רשמית בספרות המקצועית. קלאוסטרופוביה לטרלית אפשר לקרוא לזה. צרת הצר.  

צר לנו בסופרמרקט. כמו שבין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד, ככה בין שני מדפים לא עוברות שתי עגלות. בהתחלה זה "סליחה, אתה מוכן להזיז את העגלה", אחרי רבע שעה זה מתקצר ל"סליחה" שמסתננת החוצה בהברה אחת, ובסוף זה מגיע באריזת החיסכון "ססס". עשו לעצמכם טובה וסעו פעם בכמה חודשים לקניות באחד מסניפי הדגל של "טיב טעם": נכון, תשלמו יותר, אבל תאמינו לי - אתם הולכים להרגיש כמו ילד בחנות צעצועים. לי זה קורה בכל פעם מחדש, ותמיד מתחוור לי שזה לא שאני שיכור מרוב מבחר: זה שאני שיכור מרוב מרחב.

צר לנו על המדרכה. הפנטזיה ההורית היא ללכת יד ביד לבית הספר. המציאות הישראלית היא ללכת בפורמט של הילדים מהתמרור של הילדים החוצים, כאילו אתה והצאצא שלך כאן בשביל להמחיז הירוגליף. וזה עוד טוב בהשוואה לממזרים המסכנים שנאלצים לצלוח ולו חצי קילומטר אורבני עם עגלת תינוק. צעד קדימה, צעד שמאלה, צעד לתוך הכביש, סקובידו.

תבינו, הח"מ כולה מתנייד עם ילדה אחת במידה אקסטרה סמול במרחבי הישימון של גבעתיים. לא רוצה לחשוב בכלל על האבא שראיתי אתמול בשדרות ח"ן בתל אביב עם עגלה של תאומים.

צר לנו בכביש. מת על השלט הזה שמע"צ תוקעת מעת לעת על אם הדרך: "קטע ללא שול". וואלה? ואיך אתם קוראים לכל קטעי הכביש האחרים האלה? נגיד, ספציפית לקטע של בר בלפר, שתקלה ברכב גרמה לה לעצור בצד הדרך נטולת השוליים ונהג חולף גרם לה להפוך מכתבת בגלי צה"ל לאייטם בגלי צה"ל?

לפעמים, כשאני רואה איזה דפקט שעומד בשולי כביש 6 ממש מתחת לשלט שאוסר עליו לעשות בדיוק את זה, אני מדמיין שהוא שם רק בשביל לנשום פנימה את הרוחב. אז כן, ישראל כ"ץ העלה את המהירות המותרת ועכשיו מותר לנו להתקדם מהר יותר לאורך. אבל איפה הפוליטיקאי שייקח על עצמו את התיק של הממד האחר ההוא?

צר לנו בבית. פתחת את הדלת של המקרר? סגרת את הכניסה של המטבח. ילדה עם שמפו על הראש ניצבת לפניך? פינה של כיור ננעצת בגבך. הלכת לישון בתום עמל יומך? היכון לסבב הסלמה נוסף במאבק מול האישה והכלבה על מרחב נחירה. ייתכן שמצבי האישי קיצוני מהממוצע בהקשר הזה – אנחנו שלוש נפשות אנושיות ואחת משופמת על שלושה וחצי חדרים – אבל אם גם אתם חיים במה שנקרא "אזורי הביקוש", אני משוכנע שאתם מכירים את תופעת הנדל"ן הצר מלהכיל.

בספר הילדים "טוסברהינדי הגיבור" השליך שמעון צבר את הגיבור שלו לתוך בור צר; כדי להיחלץ מטלטל אותו טוסברהינדי מצד לצד עד שהבור נופל, והוא פשוט זוחל החוצה. מעניין את מה צריך לטלטל בשביל להיחלץ משבעים מטרים רבועים חלקי שלושה מהלכים על שתיים ועד אחת על ארבע.

צר לנו בארץ. סוג מאוד ספציפי של קלאוסטרופוביה מכתיבה לנו המפה. צפון־דרום יש לאן לזוז, אבל מזרח־מערב כולנו טוסברהינדי. כלואים בחלל שלא מאפשר לנו אפילו ליישר את הידיים, שלא לדבר בכלל על לפרוש כנפיים. הנדחפים, החותכים בתור, החותכים בכביש — ככל שאני חי פה יותר, ככה ברור לי יותר שהסיבה לחוסר היכולת שלנו להמתין לדברים היא שהחיים שלנו כאן מתנהלים בטור עורפי מלכתחילה. קראתי החודש שבערך שליש מאיתנו תומכים בסיפוח השטחים, ופתאום זה נראה לי כמו אכבר של רעיון. אפרטהייד שמפרטהייד, אתם יודעים איזה רוחב זה יו"ש?

תקשיבו לי: כולנו סובלים מקלאוסטרופוביה לטרלית. יום אחד עוד יכתבו על זה ספרים.

>>>קינגים: 9 חברים שכל גבר צריך בחיים

"קינגים": ימי שישי ב-22:30