"ואז ראיתי ציץ"

"אני לא מבין איזה אינטרס יש להם לבוא לפה בחום הזה". 40 שנה לאחר שסרג'יו קונסטנזה הציג את התהייה האלמותית הזאת לגבי התקיפה המצרית ב"גבעת חלפון אינה עונה", אני תוהה לגבי 8,500 ישראלים שהחליטו לפקוד את המדבר הצחיח. לבד. בלי תשתיות, בלי עתיד, עם חלום.

יום לאחר המידברן - הברנינג מן הישראלי, אורגיה של נתינה אהבה ויצירתיות - אני מגלה את התשובה. אין דבר כזה אינטרס. אין דבר כזה חום. אין דבר כזה שאין דבר כזה. בואו נתחיל.

יום ראשון שעבר

מקבל הודעה בפייסבוק מחבר של חבר של ידיד של בת דודה: "בא לך כרטיס למידברן?". אמרתי לעצמי שאני כבר מבוגר בשביל סמים וצעיר בשביל חפירות על משמעות החיים, אז עניתי למה לא. כשהוא ביקש בתמורה 600 שקל, התחרטתי. על מה 600 שקל? בשביל לישון באיזה חור מלא סטלנים עם נגיעות פליפות שבכל פעם שאנסה לצחוק איתם הם יגידו שאני לא מתחבר ואני כזה מערבי שתקוע בתחת של עצמו? בחיים לא.

הוא אמר שזה לא ככה, ושזה אירוע של אהבה ויצירתיות וביטוי עצמי רדיקלי. הוא דיבר, ואני פשוט דמיינתי מלא ציצים וגמלים. אני אוהב גמלים. קניתי כרטיס למידברן. הרגשתי שיש לי משהו טוב ביד. עדיין לא ידעתי עד כמה.

יום הפתיחה

אני מגיע למדבר בשעות הלילה. אלפי אנשים כבר בפנים. האוטו מאובק, האוויר נקי. אורות בכל הצבעים, מוזיקה בכל המקצבים, ושלט בכתב יד שמאלי ומושלם מבשר לנו את הבשורה: הגעתם הביתה. יש חיים בנגב.

לא גמלים ולא יער

במהלך השהות ב"פלאיה", הטיילת של המידברן, נמצא הכותב הצעיר בדילמה. מצד אחד הוא הבטיח לעצמו, לסובביו ולחבר'ה שזיהו אותו בכניסה ואמרו ״הלו מצחיקול, עשה טובה, תקלף את הציניות שלך״, לבוא בראש פתוח. מצד שני, זו בערך הקרקע הכי פורייה לצחוקים. בחרתי באופציה הראשונה. קילפתי. באמת. חף מכל ביקורת יצאתי אל השטח במטרה לחוות את המקום, להכיר את האנשים, להיות ברנר אמיתי.

קל זה לא היה. במקומות כאלה, הציניות מנסה להשתלט עליך. ניסיתי להילחם בה, אבל אז ליד מחנה שובי-דובי אני שומע חצי משפט "אין, הברנינג מן הרבה יותר רדיקלי מכאן" ובאזור הסלון של העיר אני מאזין למישהי שטוענת ש"לכסף אין משמעות". רסיסי מילים דוגמת "קסום", "מדהים", "מהמם", "עילאי" פוגעים לי בתנוך וגורמים לי להישבר. זה חזק ממני.

ואז ראיתי ציץ. ועוד אחד. חשוף, קופצני, מחייך. ואם יש משהו שהוא יותר חזק מציניות, זה ציצים. ניגשתי אליהם. אליה. היא חבשה כובע עם חד קרן וחיוך מלא שיניים, וקראה לעצמה ברבור. לא קיצור לברבוניה, לא אירוך לבר. פשוט ברבור. זה שם המידברן שלה. זו הדמות שלה. אהבתי את זה. שאלתי אותה מה היא עושה בחיים, אז היא ענתה לי שהיא חיה. אהבתי גם את זה. התעניינתי מאיפה היא, אז היא ענתה שמהעולם. התעקשתי על מקום ספציפי כי בדיוק פיתחתי איזו תאוריה לגבי המוצא הגאוגרפי של החבר'ה פה והייתה לי תחושה שדווקא היא תיפול בסטיית תקן, אבל אז היא ענתה שזה לא משנה וכל אדם הוא עצמו.

שנאתי את זה. שנאתי אותה. יותר מזה, שנאתי את העובדה שאי אפשר לנהל שיחה נורמלית שלא קשורה למידברן או לקהילה או למשמעות שלך בעולם הזה. סבבה, את עם חצאית טוטו וחזה חשוף ואני עם פאה של ניסים גרמה וחצי זקפה, אבל בואי נכיר, בואי נדבר. אבל לא, סתם שכבנו.

מלצר, יש לי שערה בביצים

המשכתי לכיוון מחנה i hope לאכול פנקייק ולקנח בסאונה רטובה, וממש רגע לפני שאני מקבל את אות "הסחי של המדבר" תפס אותי לשיחה ראש המחנה ואחד ממארגני האירוע. לא הקשבתי כי רוב הזמן הימרתי אם גם האשך השני שלו הולך לברוח מהתחתון, אבל דבר אחד כן הצלחתי לקלוט - המידברן זו הזדמנות. פעם בשנה, קלישאתי ככל שיהיה, אתה יכול להיות אתה, בגירסה שלך. אותה גברת בשינוי אדרת. שם שונה מעניק לך זהות אחרת, יוצר לך מציאות מדומה. התאהבתי ברעיון.

חברים, נעים להכיר, אנתוניו.

מדברנז'ה

אז מעכשיו שמי הוא אנתוניו ואני צועד ברחבי הפלאיה עם גלימה לבנה, פאה כתומה, משקפי אבק ועוד אלמנט שמצאתי - ספק חד קרן ספק דילדו. מסתכל ימינה, זוג יפהפה מתנשק בשיא סופת חול. מביט שמאלה, איזה אח יקר צועד לעברי ומעניק לי מדליה. למה? ככה.

ממולי חבורת אוסטרלים. הגבוה לובש מחוך, זה שלידו מוכן ומזומן למסיבת סאדו, והשלישית עם מסיכה של גמל. וזהו. כולם מחבקים אותי. אם יש חופש, ככה הוא נראה. אם יש MD, כנראה הם לקחו. כששאלו אם אני, אנתוניו, איטלקי, פשוט עניתי שאני בן אדם.

זהו, הפכתי לברנר. השתחררתי. אנתוניו גירד ממני את שאריות המחסומים, בזכותו הכרתי עשרות אנשים, צעירים ומבוגרים, בתולי מידברן ובתולי אישה, חופרים ומקשיבים, רגישים וקשוחים. המון המון אנשים מדהימים שכולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, תל אביבים. מה, מה קשור? קשור.

תנחומיי לכל מי שחשב שזה אירוע שמחבר בין כל קצוות החברה. פה זה רוטשילד, לא צה"ל. היפסטרים מהכולי-עלמא שביום יום עסוקים בלטפח את הזקן, פה הם מנסים לטפח את הנפש. פצצות מדיזנגוף שמתעבות כל מבט שנזרק עליהן בשדרה דופקות לך חיבוק של אימא מרוקאית. ג'אנקים מפלורנטין שרוב היום עסוקים בלגלגל עושים בדיוק אותו דבר. 

ולמרות הכל, אין פה גרם של זיוף. באמת. כל שיחה, כל מגע, כל מבט, בול במקום. אמנם אני לא חסיד גדול של אנרגיות, אבל נראה שאלוהים חיבר פה את החבר'ה לשקע הנכון. משהו כאן עובד, עד כדי תהייה - מה יקרה אם כולם יתנהגו ככה גם בשגרה? כן, השגרה הזאת שלא תמיד מאפשרת ביטוי עצמי רדיקלי, שזה העיקרון המוביל בקהילת המידברן, שבמילים פשוטות אומרות - תתנהג איך שבא לך, אין חוקים? מצד אחד, זה מדהים. מצד שני, ראיתי כמות לא מבוטלת של בולבולים.

היצר והיצירתיות

הימים פה עוברים. אני לא נח. מסתובב בכל המתחם. חוקר הכל ומגלה ששם המשחק פה היא היצירתיות. בפלטפורמה נקייה ממסחריות, התחייבויות ולחצים חיצוניים, מתעוררים האמנים. הנועזים. אלה שמסוגלים לבנות תיבת נח בממדים המקוריים, כאלה שיוצרים לטאת חוף ענקית שמסוגלת ממש לצעוד, כאלה שמאפשרים לך ללכת שעתיים עם עצמך, באמצע המדבר, ולא לחשוב, לא להשתעמם, רק לחוות, לזרום, להיתקל לפתע במבוך מפותל ולצאת משם עם צמד גייז שממשיכים איתך לסדנת אימפרוביזציה, ומשם היישר לחמאם טורקי שרק אלוהים או ארדואן יודעים איך הקימו אותו, ובפנים לפגוש את הברבור מתחילת הכתבה שמציעה לך להתלוות אליה לסדנה בנושא אורגזמה נשית. ולא לגעת בה.

סליזיות זה לא כאן, פה מדברים באהבה. אם כבר להפריח את הנגב, אז ככה. בן גוריון וודאי מסמיק בקברו.
סאמק, מה עובר עליי?

יום אחרון

חלאס, מקפלים הכל. כל מי שנחשד כעצלן הופך לפתע לרשג"ד. תוך שעות אחדות כמעט ולא נראה זכר לתוהו ובוהו הנהדר שהתרחש כאן. הקהילה הזאת יודעת לעבוד, והיא תמשיך, ותגדל, והלוואי שייקחו את זה צעד קדימה - לתרומה, להתנדבות. אנרגיות כאלה חייבות להיות מנוצלות. היה לי כיף, תודה.

חזל"ש

חוזר לרמת גן. ברמזור של ההלכה אני חולם בהקיץ. לא עוברות שתי שניות ומישהו צופר לי כמו נהג ריקשה. אני מתעשת ונוסע. תוך 20 מטר הרכב עוקף אותי ולא שוכח לזרוק לעברי מבטי שנאה. נהגת עם פנים רציניות, אוטו מאובק וכובע של חד קרן. ברבור.

מה שקורה במידברן, כנראה נשאר שם.