נפאל מספקת תערובת של רוחניות בודהיסטית, שמחה פנימית טהורה, עוני גדול ופרות. כמה ימים אחרי שאתה נוחת שם תחושת הזמן המוכרת והליניארית שאתה רגיל אליה מהעולם המערבי מתחילה להיטשטש והכול מקבל נופח רגוע ואיטי יותר. לכל השלווה הזו הייתי חייב להכניס טיפה טירוף ולמשבצת זו נכנס הרפטינג.
העניין הוא שכולנו באיזשהו שלב בחיים עשינו בירדן קיאקים או רפטינג ואפילו התפרעו ועשינו זאת בירדן ההררי – זכינו לשעה וחצי ברוטו של שיט וממנו נותרנו עם נטו 15 דקות של אדרנלין. אז למה להרחיק עד נפאל ולאכול דלבאט כל היום? למה להרחיק עד נפאל מתוך ידיעה שזה רק אתה וקומץ אנשים שלא פגשת בחיים מול עוצמתו של הטבע? למה להרחיק עד לנהר שבו, כך קראת לפני שבועיים, מישהי טבעה ולא חזרה?
למה לא?
ובאווירה זו: עולים על הסירות
הקלי-קינדאקי נחשב לאחד מבין עשרת הנהרות המסוכנים בעולם. אתה בטח שואל למה הוא נבחר ולא נהר הירקון? אולי בגלל שמדובר בנהר "לבן" – כזה שרואים בו יותר קצף ממים. השוני בדרגות ובקושי בין הנהרות מוגדר כ-rapid, או בעברית אשדות. הראפיד בהגדרתו הוא מקטע בנהר בו נוצר איבוד גובה למרחק יחסית קצר. מכאן העיקרון פשוט: נהר מרובה באשדות תלולים יותר נחשב מסוכן יותר. דרגות הדירוג לנהרות נעות בין 1-5 , כאשר הנהר הקרוי קלי-קינדאקי בנפאל מוגדר כ-5+.
כדי להגיע לקלי קינדאקי צריך להגיע קודם לעיירה המנומנמת פוקארה ולהשיג כרטיסים (אפשר מהסוכנות המקומית "סוויסה" שאומצה על ידי הישראלים). לאחר נסיעה בטילטולית מקושטת בסגנון ארט-נובו עזתי, מגיעים לנהר. לאחר ארוחת הצהריים, הסבר בטיחות קצרצר וקיפול הציוד לתוך חביות פלסטיק גדולות אשר מתלוות אלינו למסע, אנחנו מחולקים לקבוצות ויוצאים לדרך.
כל סירה שמונה אנשים, ארבעה מכל צד (כולל בנות) ומדריך אשר נמצא בחלקה האחורי של סירת הגומי אשר תפקידו לנווט ולהוכיח לנהר שתשעה אנשים על סירת גומי יכולים לחצות אותו בלי למות. חלוקת האנשים על גבי סירת הגומי נעשית לפי משקל וכוח, כאשר ככל שאתה חזק יותר כך אתה יושב יותר מקדימה. הדינאמיקה בין האנשים היא חשובה – שיתוף פעולה הוא המפתח לכך שנגיע חזרה לפוקארה על הסירות ולא על ידי יחידת חילוץ מקומית.
היום הראשון: זה או אתה או הנהר
איך מרגיש רפטינג על ראפידים 5+? דמיין רכבת הרים מטורפת. עכשיו דמיין שהיא בתוך מים ושאתה לא שומע כלום מרוב הרעש של האשדות. עכשיו תוסיף לעניין שרירי כתפיים וזרועות שמרגישים כאילו הם עומדים להיתלש מהמקום. ככה זה, בערך. אולי קצת יותר מפחיד.
לפעמים אתה מגיע לראפיד או מעבר מסוכן במיוחד. במקרה כזה מחנים את סירות הגומי כשזה עוד אפשרי, והולכים ברגל עד שרואים את המפלצת מגבוה. באחד המקרים היה מדובר בחתיכת סלע ענקי במרכז הנהר, אשר יונק לתוכו את המים שסביבו ויוצר מערבולות. אחרי שכולם מבינים מה הם הולכים לחצות, חוזרים לסירות.
"ברגע שאני אומר לחתור אתם חותרים הכי חזק שאתם יכולים", מסביר המדריך – בטון רציני וללא חיוך (דבר אשר הדליק נורה אדומה נוספת, שכן כולם בנפאל מתהלכים עם חיוך תמידי). כל אחד מאיתנו נהיה דרוך, הרעש הולך ומתגבר. פאק פה זה לא הירדן, אין להם כאן את 669, זה מקסימום בחור רזה מתודלק באורז ושעועית בא למשות אותך מהמים בעזרת חמור.
המדריך צועק "לחתור" ונותן את הכיוון. אנחנו חותרים. נכנסים לאשד מצד ימין , חלקה הקדמי של הסירה מתכופף ונכנס במהירות לתוך הזרם ואז יתר הסירה. עניין של שניות גדושות בצרחות (כבר אמרתי שעל הסירה היו גם בנות?) ועברנו את הסלע הראשון במסע.
היום השני: יותר סלעים, פחות בנות על הסירה
ביום השני אתה כבר יודע לקראת מה לצפות – או לפחות נדמה לך שאתה יודע. האינטנסיביות רק גוברת, ומניין הסלעים עולה באופן לינארי עם מספר השרירים שמאיימים להיתפס. ככל שהדקות עוברות אתה מוצא את עצמך מחפש מקום אחיזה לרגליים שלך בכל מקום בסירה – כל דבר שיעזור לך להישאר במקום. תאמין לי, אתה לא רוצה ליפול לנהר, לא כשהוא עצבני.
באחד המעברים היותר קשים במסע, הנהר החל להגביר את מהירות זרימתו ואנחנו איתו. הזרם מוביל לנקיק צר: סלע גדול מצד שמאל, קיר אבן גבוה מימין, מערבולת באמצע. הסירה נמשכה פנימה, הסתובבה במהירות בכמעט 180 מעלות. תוך ארבע שניות קרו כמה דברים: אחת הבנות עפה מחוץ לסירה. אחת נוספת עפה עליי – מה שיכול היה להיות נחמד, אבל לא היתה לי הזדמנות לחשוב על זה כי שניה מאוחר יותר גם אני מצאתי את עצמי בתוך המים.
אין הרבה זמן לחשוב. נטשתי את המשוט ונאחזתי בחבל המקיף את הסירה בכל הכוח. משיכה חזקה ומהירה של פלג הגוף העליון ואני שוב בתוך הסירה. איפשהו במורד הזרם הקטלני הבחורה השנייה שעפה למים נמשתה על ידי אחד המדריכים שליווה את המסע בדיוק למטרה הזאת, רכוב על גבי קיאק יחיד וקטן מידות.
היום השלישי: שוברים דיסטנס עם הנהר
לא זוכר מתי בדיוק, אבל באיזשהו שלב לאורך היום האחרון במסע מצאתי את עצמי צועק את הקצב של החתירה, רק כדי להסתובב אחורה ולגלות את שאר החברים עובדים על השיזוף שלהם. כמו שאמרתי, רק עם עבודת צוות ושיתוף פעולה נכונים אפשר לגמור את המסע הזה בשלום.
בחלקים יותר רגועים של הנהר, המדריך סימן לנו שניתן לקפוץ מהסירה. בשלב הזה אתה כבר מרגיש שאחרי שהנהר זיין אותך כל-כך הרבה אתה יכול לרשות לעצמך להיות איתו סחבק – והאמת, "בודי רפטינג" זו חוויה מעולה: לצוף עם אפודת ההצלה ולהיסחף עם הזרם. צריך רק לשים לב שאתה עולה על הגדה בזמן, אחרת אתה תמשיך לעיקול שלא נועד למעבר בני אדם נטולי סירות, וחבל.