סוחב בעלייה

"מרתון שטח עוד שבועיים, מתאים לך?" שאל אותי עורך הערוץ, וישר נפתחו לי העיניים. ברור שמתאים. אמנם הכנה של שבועיים זה לא הרבה, אבל זה מספיק כדי להירשם למקצה ה-15 קילומטר – הקצר מבין ארבעת המקצים שמציעה ריצת השטח Prosport Ultra (הארוך ביותר הוא 80 קילומטר).

ועדיין, 15 קילומטר בשטח בקצב תחרות זה לא עניין של מה בכך. המסלול כולל בוץ ומעברי מים, עליות מרובות, ובונוס: המשתתפים נושאים את המזון והמים לאורך המסלול. בקיצור, חתיכת קאדר ומעמסה גופנית לא פשוטה. בדיוק כמו שאני אוהב.

איזה קטע, יש גם בחורות צעירות במכון כושר שלי: ההכנה

אז זנחתי את האימונים הקבועים שלי שכוללים חדר כושר ואומנויות לחימה והתמקדתי באימוני ריצה על ההליכון – במקום שסיפק לי תצפית לא רעה על צעירונת שביצעה תרגילי גמישות מרשימים. שיפור משמעותי מהנוף של חטיאריות הנושקות ל-50 שמרשות לעצמן לבוא עם לבוש מינימלי. אבל אני סוטה. סוטה מהנושא, הכוונה.

שבוע לפני התחרות, אני מתחיל להרגיש את הלהט בעצמות, הזמנים שלי יורדים ואני כבר מבצע ריצת 12 קילומטר על ההליכון די בקלילות. זה כמובן לא דומה לריצת שטח, אז בסוף השבוע שלפני התחרות יצאתי לשטח כדי לשמן את הברכיים ולהכין את עצמי לדבר האמיתי.

באחת הפעמים בכניסתי לאתר התחרות, נתקלתי בעקומת הגבהים שאני אעמוד מולה בתחרות. העקומה הזכירה לי מכשיר א.ק.ג; אולי כך יראה דופק הלב שלי בתחרות לפני שיידום? לא שאני מתלונן, כן? אבל עדיין, יכול היה להיות נחמד אם היה שם קטע מישורי אחד.

יום לפני התחרות מוקדש למנוחה, אכילת פחמימות והכנת פלייליסט בנגן שלי: רוק כבד שיעזור לי לרוץ את העליות.

אחרי שעברת את סף העינוי, אתה בסדר: יום התחרות

מזג אויר מעולה, נוף מדהים ורוח ערנית מאוד. אלו התנאים שהטבע סידר לנו. מעבר לכך, מארגני התחרות הרימו הפקה מרשימה ויצרו אווירת הפנינג לרצים אשר באו להעביר את יום שישי בדילוג בין סלעים ובריצה בין שיחים.

המקצה שלי הגיע. אני מתמקם בין האריות כדי להיות ראש לשועלים. רציתי לכתוב "נשמעה יריית הפתיחה" אבל מה שהיה זה ספירה לאחור ברמקול – ויצאנו לדרך. על ההתחלה סימנתי לעצמי יעד: ראיתי לצידי רץ אשר נראה כמו משתתף ותיק, אחד שהולך לאכול את השטח. אם אני אצמד אליו, ידעתי, המצב שלי בטח לא יהיה רע.

תחילת המסלול כללה ירידה עצבנית שאילצה את כולנו להפעיל מעצורים, לזיין את הברכיים ולשחוק את הסחוס. הרגשה של נפילה חצי מבוקרת, אבל בקטנה. בשלב הזה של הריצה עוד יכולתי להסתכל על הנוף הנפרש מולי: מרבדי ירוק ובתוכם מבצבצים אנשים בצבעי חולצה שונים.

אחרי כשבעה קילומטרים נתקלנו ב-Pit Stop, אשר כלל קרטון ובו בקבוקי מים מינרלים לרענון. שתיתי בזריזות ומיד הפניתי את תשומת ליבי לעלייה האכזרית שבאה לאחר מכן. בכל ריצה ארוכה מגיעה בשלב כלשהו נקודת השבירה – בה הגוף ובעיקר הנפש רוצה לעצור ולהפסיק את העינוי. במידה ואתה נלחם ברצון הזה וממשיך, אתה פתאום מוצא את הקצב הפנימי שלך, את הדופק שבו נוח לך להמשיך לרוץ. העלייה הזאת היתה נקודה כזאת בשבילי – הרגשתי את המאמץ והדופק מתגברים, העיניים כבר היו תקועות באדמה במקום בנוף והשרירים בירכיים ובתאומים התחילו לשרוף.

פילוסופיה, שפשפות ופר עצבני: לקראת סיום

בריצות כאלה יוצא לך להרהר על משמעות החיים. לאיפה הגעת ולאן אתה הולך. למה אחרי כל עלייה מגיעה ירידה ואיזה קטע שבחיים זה בדיוק אותו דבר. הריצה כמשל: אתה צריך לאגור ולחלק משאבים כדי להגיע למחוז חפצך. אולי משמעות בגרוש, אבל עדיין, תחושת האופוריה אשר קיימת בסיום מאמץ פיזי גדול יוצרת אצלי התעלות רוח והתרוממות נפש.

חלק הרהורים הסתיים, יש לי עוד כמה קילומטרים לגמוע והשפשפת מתחילה להרים ראש. אבל בסך הכל מצב הרוח מרומם, יש לי עוד אוויר בריאות וסוללה בנגן. הכול דבש.

מתקרבים לקו הסיום. השביל עובר דרך עדר בקר – אולי התחליף המקומי למעודדות, אבל הפר המקומי לא נראה מבסוט במיוחד מהאנשים שחולפים לידו בהתנשפות. אני מצדי הגברתי את מהירות הריצה וחלפתי לידם יותר מהר ממה שהם הספיקו להגיד "אסאדו בחווה".

אחר-כך חיכה לי קו הסיום, אותו חציתי בידיים מורמות ובהרגשת סיפוק – מרתון שטח 15 קילומטר – סמנו וי על זה. מה גם שהגעתי מקום 17 מתוך 54 רצים, בזמן של 01:23:06 – לא רע בשביל פעם ראשונה.

לסיום, מילה לרצי ה-80 קילומטר, אשר אני משער שהקדישו שנים רבות מחייהם על מנת לצלוח ריצה זו. ריספקט.