במסגרת הדברים שאי אפשר לעשות בישראל נכנסת הקטגוריה של טיפוס על הר געש פעיל. איפה כן אפשר? בגואטמלה. הארץ הקטנה הזאת במרכז אמריקה לא מושכת כמויות היסטריות של מבקרים כמו בשאר מדינות האזור, אבל מי שכבר מגיע ויש לו חיבה לבילויים לא שגרתיים, הר הגעש פקאיה הוא המקום בשבילו. בכל זאת, לטפס על הר שיכול בכל רגע להקיא עליך את בני מעיו – לבה רותחת וטונות של עפר – זה לא עניין לטיפוסים שמרניים. מה עוד שההתפרצות האחרונה של ההר היתה ממש לא מזמן, ב-2007.
הדרך לפקאיה עוברת דרך העיר התיירותית אנטיגואה ולפניך שתי אופציות, עלייה להר בסיור של 06:00 בבוקר או בסיור הערב שיוצא ב-14:30. האופציה הראשונה בטוחה יותר, מכיוון שהירידה התלולה מההר מתבצעת באור יום, אבל אני לא הגעתי עד גואטמלה כדי לקום בחמש בבוקר. ההחלטה היתה פשוטה, אני אסתדר עם החושך.
אם אתה שואל את עצמך למה צריך לחכות לסיור, אז זה כי אין לך ממש ברירה. האזור כולו שורץ שודדים ולכן הרשויות המקומיות אוסרות עליך לטפס על ההר בעצמך. אז חברנו למדריך – לא לפני הצטיידות קצרה אשר כללה שקית מרשמלו ושיפודי עץ – והתחלנו את הטיפוס לעבר הפסגה. מדובר בעלייה לגובה של 2552 מטר וכבר בהתחלה הבנו מה מצפה לנו. במילה אחת: תלול.
העלייה: מטפסים עם הידיים ומפנטזים על אסונות
השעה וחצי הראשונות כללו עלייה באזור מיוער, מה שהקל על הטיפוס מכיוון שהיו הרבה נקודות אחיזה בקרקע. לאט לאט הנוף נפרש לפנינו ונוף פנורמי גואטמלי מדהים נגלה לפנינו. למעשה, הדבר היחיד שחסם את הנוף ומנע זווית ראייה של 360 מעלות היה ההר שלשמו התכנסנו כאן היום. כעת היינו למרגלותיו והתחיל כבר להחשיך.
אני מרים את הראש ומסתכל לפסגה אשר חלקה מעל קו העננים. ערפל הפסגה נצבע באדום מאורה של הלבה, דבר אשר רק הוסיף לאפקט המיסטי שהיה למקום. המחשבות שרצו אצלי באותם רגעים – ואני בטוח שאצל כל אחד מהמטפסים האחרים – נעו בכיוון של "מה יקרה אם". מה יקרה אם ההר יבחר דווקא ברגע הזה כדי להתפרץ שוב. מה יקרה אם אחד מנחשולי הלבה המפורסמים של הפקאיה ימצא את דרכו בדיוק למסלול שלנו. באווירה אופטימית זו, המשכנו הלאה.
השטח משנה צבע וצורה, כעת אנחנו הולכים על עפר וולקאני בצבע אפור והטיפוס נעשה קשה יותר, אתה שוקע בקרקע ומשקיע מאמץ גדול יותר. ככל שהתקרבנו לפסגה, תוואי השטח כלל יותר ויותר סלעים וולקנים משוננים ונהיה קשה מאוד למצוא אחיזה כלשהי. למעשה, הטיפוס נעשה כה תלול עד שנאלצנו להיעזר בידיים על מנת לבצע "זינוק בעלייה". בשלב הזה התחלתי לפקפק בהחלטה שלי לקחת את הסיור המאוחר יותר; אחרי הכול, אנחנו אמורים לרדת את הדבר הזה בחשכה מוחלטת.
הפסגה: מרשמלו על הסלעים ונחשולי לבה לוהטים
בפסגת ההר היה אמור להיות קר, אבל עם החום שהסלעים מתחת לרגליים מפיצים אין סיכוי להרגיש את צינת הלילה. למעשה, כשהורדתי את הראש לכיוון הרגליים הבחנתי שאני עומד על סלע מבוקע במרכזו, ודרך הבקע אני יכול להבחין במגמה האדומה והלוהטת. פתאום שמעתי קולות נפץ חזקים – אני מודה, קפץ לי הלב – אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא רעש הבוקע מאמא אדמה. יותר בכיוון של חבורת אמריקאים מטומטמים שהיו אף הם בפסגה והחליטו לזרוק למגמה החמה נפצים.
זה הזמן להשתמש באותה חבילת מרשמלו אשר נקנתה בעבור כמה קצאלים. שיפדנו את המרשמלו וצלינו אותו פשוט על ידי כך שהנחנו אותו על הסלעים החמים. על מנת לזרז את התהליך ניסינו לדחוף את שיפודי העץ בחריצי האבנים לכיוון המגמה, אבל מהר מאוד הבנו שבצורה הזאת אנחנו נצלה גם את הידיים תוך כמה רגעים וויתרנו.
למרות כל הפאן ואווירת הקומזיץ שהייתה על הפסגה, עדיין חיכיתי למשהו מאוד מיוחד שיקרה ושלשמו טיפסתי עד הלום – התפרצות געשית מול עיניי. וזה קרה. במרחק של מטרים ספורים ממני האדמה החליטה לפתע לשחרר קצת לחץ. מגמה לוהטת זרמה מבקע גדול ממש מולי ופתאום כל מחשבה על אמריקאים או מרשמלו נעלמה. עמדנו כולנו ובהינו מהופנטים בנחל צמיגי בעובי של שני מטרים שזחל באיטיות לכיוון הקבוצה שלנו. ההלם נמשך בדיוק כמה שניות, ואז כולם שלפו את המצלמות וניסו להתקרב עד כמה שניתן על מנת להביא צילום מנצח הביתה. אני חיכיתי שאולי בטעות מישהו יפספס סלע וייפול לתוך המגמה, זה לדעתי יכול היה להיות צילום מנצח. אבל בסופו של דבר לכולם שלום וכולם יצאו מרוצים ומזיעים מהמפגש.
הירידה: לגלוש מהר געש על התחת בחושך זה לא כיף גדול
מה שעולה חייב לרדת והגיע הזמן לבחון את כוחנו אל מול הזווית התלולה של הפקאיה, כאשר כל מה שאנחנו מצוידים בו זה פנס ראש בלבד. הירידה הייתה שילוב של נפילה חצי מבוקרת עם קטעים בהם פשוט גלשנו על העפר הוולקני, חלקנו על הרגליים חלקנו על התחת, מנסים לחמוק מהסלעים. לכל אורך הירידה אתה מנסה לפצות על השיפוע התלול ולוקח את גופך בזוית חדה אחורה, ממש נשען עם גבך לצלע ההר.
לבסוף השיפוע התמתן והמדריך עצר כדי לספור את אלומות האור ולעשות מצבת נוכחים. חוץ מכמה רגליים מעוקמות כולם שלמים, ומשם חוזרים לטילטולית המאספת, אותה המקומיים מכנים שאטל. לפני שנכנסתי זרקתי מבט לאחור לעבר ההר השקט, שנראה מאיים הרבה יותר בחושך. חיכיתי כמה רגעים בנשימה עצורה. אולי בכל זאת יתפרץ פה משהו.