תגידו לו, הוא צחק לי על המנדטים
תסלחו לנו לרגע. מיד אתכם, יש לנו פה קצת בעיות עם הילדים: "אהוד, אולי די? אמרנו לך להפסיק להציק לאיווט, נכון? אתה רוצה שננעל אותך בחדר של מפלגת העבודה עם בוז'י ועמיר? אל תגיד לנו שהוא התחיל, לא אכפת לנו. אתה כבר בן 70, תתחיל להתנהג כמו ילד גדול!. ואיווט, תפסיק להיות כזה נודניק. הבנו שאתה צריך תשומת לב, אמרנו לך: בשביל זה יש את דוד פוטין. ותפסיק לצחוק על כמות המנדטים של אהוד, עד הבחירות זה ישתפר. סתם לא, אבל אל תגיד לו שאמרנו".
המריבות בתוך "הגנון של ביבון" הפכו בשבוע האחרון למגיפה של ממש. שטייניץ נגד ברק, ברק נגד ליברמן, ביבי נגד סילבן, ובתוך כל המהומה לא נראית אף גננת שתעשה סדר, או לפחות גנן שיפחיד אותם עם רעש המפוח. זה לא שאנחנו לא מאמינים בשלמות הקואליציה הזאת, הרי אין אינטרס בעולם שיגרום לחבורה הזו לרצות להיפרד מן הכיסאות רגע לפני הבחירות הבאות. אבל אם כבר השלמנו עם זה שנצטרך לסבול אתכם עוד שנתיים, עשו טובה ושמרו קצת על השקט. אנשים מנסים לישון קצת לפני התקיפה באירן.
צ'ק ליסט לסוף העולם
אוקי, בלי פאניקה. בואו נבדוק שלא שכחנו כלום, אחר כך כבר לא נוכל לחזור: מלכוד 22? צ'ק, המיטב של יובל המבולבל לילדים? צ'ק, אפוקליפסה עכשיו – גרסת הבמאי? צ'ק, דיסק להיטי מושיק עפיה, בשביל הצחוקים? צ'ק, גיליון הפלייבוי של לינדזי לוהן? צ'ק. אוקי, נראה לנו שהכל מוכן. אבל מה עושים עכשיו שנה עם כל המזוודה הזאת? אי אפשר לזרז תהליכים?
השבוע ציינו שנה בדיוק עד ל-21 בדצמבר, 2012, התאריך שבו על פי נבואת בני שבט המאיה, אמור העולם כולו להיחרב. היינו מתחננים על נפשנו, מבקשים עוד קצת זמן איכות עם לאריסה ריקלמה, לראות אם מסי יצליח להיות הגדול מכולם או אם טום קרוז יצליח לשחק סצנה אחת משכנעת - אבל אנחנו מקבלים על עצמנו את גזר הדין. יש לנו בכל זאת בקשה אחת: אפשר אולי לקבל מקום ליד החלון? אנחנו סובלים קצת מבחילות באסונות. תודה.
היכן שלא נלך, תמיד תהיה לנו פמלה
איך הזמן טס כשנהנים. בשנה הבאה ימלאו שני עשורים להופעתה הראשונה של סי.ג'יי.פארקר על המסכים. הייתה זו תקופה קשה של מיעוט ערוצים, חדשות בערבית וחיבור אינטרנט שעשה רעשי של פקס במסיבת יער. אבל הכל היה שווה את הרגע שבו קיפצה הבלונדינית עם בגד הים האדום על החולות, כשרק כמה מטרים לפניה מקדימים אותה שניים מהפיתוחים הגדולים של הביו-כימיה העולמית. השבוע ראינו אותה שוב בגיל 44, הפעם בביקיני שחור, וגילינו שהקוק, האלכוהול ומסיבות השפנפנות שמרו עליה היטב. אז אם את שומעת פמלה, אלה עדיין אנחנו, שמחכים כבר 20 שנה שתצילי אותנו.
מה הסקסית שלכם אומרת עליכם?
השבוע תגיע התחרות החשובה ביותר של שנת 2011 לסיומה, זו שתכתיר את האישה החשובה באמת של השנה החולפת. במשך החודשיים האחרונים נאבקו כאן במתחם סגור, מיוחד ועם מדיניות ביקיני קשוחה, חמש עשרה מהנשים הלוהטות ביותר בישראל. זה היה קרב קשה, חוטים של בגדי ים עפו לכל עבר, ביחד עם לא מעט מהתחזיות שהיו לנו לפני תחילת התחרות. מקומות הוחלפו, כספי הימורים שולמו, וכמות החובות שאנשים במערכת צברו, תספיק להם עד התחרות של השנה הבאה.
אבל מה שחשוב באמת הוא מה למדנו עליכם בתחרות הזאת? ובכן, בראש ובראשונה הבנו שאת הדיירות הסקסיות שלכם אתם אוהבים לראות בהאט טאב. 15 דקות מאוחר יותר, אין לכם מושג למי היה צחוק מוזר ומי רקדה עם אלין בחגיגת בריכה נפלאה? גם זמרות שחיות בלה לה לנד ובר רפאלי בלי ה-ר' השנייה, לא ממש עבדו עליכם. ביום שלישי נדע אם מישהי מסוגלת לתת בראש לחברה לשעבר של ליאו. דבר אחד בטוח, 99.9% מכם לא יזכו לעשות את זה לעולם. אבל אלה החיים.
כשדייויד פגש את גוליית
לפני מעט יותר משנה וחצי, היה סופוקליס שחורציאניטיס בשיאו של משבר שאיים על קריירת הכדורסל שלו כולה. היווני הענק, שיועד לשחק בליגה הטובה בעולם ולהפוך לכוכב NBA, הגיע לסיטואציה שבה אף קבוצה לא רצתה לתת לו צ'אנס. בגיל 24, אחרי אינספור סדנאות הרזיה, ניסיונות חוזרים ונשנים להפוך לשחקן מן המניין באולימפיאקוס, נרכש האיש הגדול בסכום כמעט מצחיק על ידי האיש היחיד שהסכים לתת לו צ'אנס: דייויד בלאט.
20 חודשים אחרי וסופו של היום הוא אחד השחקנים הדומיננטיים ביותר באירופה. המספרים עלו משמעותית, מספר הדקות גדל, המחויבות למשחק ולקריירה הגיעה יחד איתם. הוא אמנם לוקה עדיין בעבירות טיפשיות, נתון עדיין למצבי רוח, אבל נמצא כל העת בתהליך התקדמות מתמיד. לא פלא שמכבי ממהרת כבר עכשיו לנסות ולסגור איתו במהירות לעונות הבאות. ברחבי אירופה, שכבר שנים חסרה סנטרים איכותיים באמת, אין עוד שחקן במימדים האלה. העניין הוא שבכל הקשור לכסף, חנוכה וניסים לא ממש עובדים ביחד. אולי הפעם זה ישתנה.
האירו! הדליקו! נרות שבת רבים
בין סופגניה עם רוטב בשמל ללביבה עם חוויג' דובדבנים (מה נסגר עם הטעמים האלה?), מצאנו את עצמנו השבוע תוהים לרגע לגבי משמעותו של חג החנוכה. מעבר לעובדה ששבעה ימים של פך שמן זה לא כזה מרגש (בפלאפל השכונתי שלנו לא החליפו אותו כבר שבעה חודשים), נזכרנו ש"מרד החשמונאים" החל למעשה כסוג של התקוממות כנגד השלטון היווני, שהטיל איסור מוחלט קיום מצוות דת.
זה אמנם לקח זמן, אבל ברגע שהכולסטרול נפל זה פתאום הכה בנו: אנחנו חווים את אותה חנוכה, רק הפוך. עכשיו במקום שיאסרו עלינו להתפלל, הרב רוצה לקבוע מתי נדליק את החשמל. במקום שיאסרו עלינו ללמוד תורה, אוסרים עלינו לשמוע זמרות על מדים. עוד רגע מישהו יחליט גם לקחת לנו את "תמונת היום". ממש רצינו להכריז על המרד הגברי הראשון, להקים מדורות ולצאת לקרב. אבל אז נזכרנו, אסור להדליק אש בשבת.