הטרגדיה של סמואל שיינביין בכלא רימונים אתמול מעלה סימני שאלה רבים, אולם למרבה הצער זהו לא מקרה נדיר באמת. קירות בתי הסוהר ברחבי העולם היו עדים למהומות ולהתפרעויות בקנה מידה גדולים הרבה יותר, ופרצו, בין היתר, על רקעים פוליטיים, גזעניים, שליטה בעמדות מפתח בין האסירים, תלונות נגד הנהלות בתי הסוהר, ועוד ועוד. הנה כמה מהן.
מרד בן 4 ימים - אטיקה
"אטיקה" שבמדינת ניו-יורק הוא אחד מבתי הכלא המפורסמים בעולם. בשנת 1971 אירע בו מרד בן 4 ימים. הגורמים למרד, אותו ארגנה "התנועה לזכויות האסירים", היו דרישות של האסירים לשיפור תנאיהם – שלא נענו. האסירים השתלטו על בית הכלא ולקחו עשרה סוהרים כבני ערובה. המושל נלסון רוקפלר החליט להגיב בעוצמה, ושלח כוחות גדולים להשתלט על האסירים בכוח. בית הכלא הופגז ב-3,000 סבבים של גז מדמיע והמשטרה ירתה פנימה גם אש חיה. בסופם של ארבעת ימי המרד נותרו במקום 39 הרוגים, ביניהם גם עשרת הסוהרים השבויים, ומאות פצועים. מדינת ניו-יורק, ששילמה על דיכוי המרד מיליוני דולרים, נותרה מוכה וחבולה. "הייתי שמח לפתוח כל תא באטיקה ולשלוח את האסירים לאפריקה", אמר רוקפלר.
33 שעות של קרב יריות
ב-2 לפברואר 1980, ממש לפני 34 שנים, פרצה בבית הסוהר בניו-מקסיקו אחת המהומות הקטלניות והמזוויעות בתולדות בתי הכלא בארה"ב. הכלא, שהוגדר "שמור ביותר", היה מאוכלס יתר על המידה וסבל מחיכוכים אלימים תכופים בין האסירים השחורים לאסירים המקסיקנים. הסוהרים נהגו באסירים ביד קשה, והמקום הפך לפצצת זמן מתקתקת. באותו יום השתלטו האסירים על חצר הכלא והתבצרו בה, תוך שהם לוקחים 12 שומרים כבני ערובה. במהלך ההשתלטות של כוחות הביטחון על האסירים, התפתח קרב יריות ודקירות שנמשך 33 (!) שעות תמימות. במהלך הקרב נהרגו 33 אסירים ויותר מ-200 נפצעו, ובדרך נס לא נהרג איש מהסוהרים שנלקחו בשבי, ורק שבעה מהם נפצעו, חלקם פציעות שנגרמו מאונס והתעללות מינית.
אסירים השתלטו על מבנה הכלא - בגלל אלכוהול
לא רק בארה"ב מכירים את תופעת המהומות בבתי הכלא. גם בריטניה חוותה על בשרה מהומה רבתי, כאשר ב-10 לאפריל 2009 פרצו יותר מ-400 אסירים בבית הכלא "אשוול", הסמוך לעיירה אוקהם, במרד מחאה על פגיעה בזכויות כגון יציאה לחצר ותשלום עבור עבודה שביצעו מחוץ לכותלי הכלא. ההתפרעות הזו הייתה מפתיעה, שכן מדובר היה בכלא פתוח שבו הוחזקו אסירים "קלים" יחסית, אולם מה שהדליק את חבית חומר הנפץ מסביר היטב את הסיבה לפיצוץ - הזכות להחזיק אלכוהול בכלא נשללה מכל האסירים, לאחר שאסיר נמצא שיכור בתאו עם בקבוק אלכוהול "ביתי" שיוצר בתוך הכלא. האסירים השתלטו על מבנה הכלא, הציתו תאים ולחמו בשוטרים ובסוהרים בכלי נשק מאולתרים. לאחר קרב ארוך וקשה, שבנס הסתיים ללא אבדות בנפש, הוחזר הסדר על כנו.
111 אסירים נהרגו בברזיל
לחבר'ה בסאו-פאולו שבברזיל לא היה מזל כמו לחבריהם הבריטים. בשנת 1992 התרחשה שם אחת המהומות הקשות הזכורות בבתי הסוהר של אמריקה הלטינית. הסיבה לפרוץ המהומות הייתה פשוטה – בבית כלא שנועד לאכלס 3,500 אסירים, שהו "רק" 7,300 מהם. החיכוך והצפיפות גרמו למלחמות בין כנופיות אסירים, שרצו בתנאים ובשליטה, ואחד מהקרבות ביניהן יצא משליטה. הכול החל מקרב "קל" יחסית - מכות בין חברי כנופיות. המשטרה הצבאית, ששמרה על בית הסוהר, העדיפה לא להתערב והמכות הפכו להמוניות יותר ויותר. כשראו אנשי המשטרה כי המצב יוצא משליטה, החליטו לפעול בכוח ופרצו לכלא בירי מאסיבי. תוך זמן קצר נהרגו 111 אסירים וכ-750 מהם, 10 אחוזים מאוכלוסיית הכלא, נפצעו. ארגוני זכויות אדם בברזיל האשימו לאחר המקרה את המשטרה, אמרו כי "אין להבדיל בין השוטרים לפושעים בברזיל - הם שותפים" וטענו כי המשטרה אחראית ל-20 אחוזים ממקרי הרצח במדינה. הקולונל שפיקד על הכוחות נשפט ואף נידון ל-600 (כן, 600) שנים בבית הסוהר, אולם הרשעה זו התהפכה מאוחר יותר.
51 אסירים הוצאו להורג
גם בהונדורס יודעים היטב איך לדכא מהומות. באפריל 2003 נהרגו 68 אסירים בשריפה ובמהומות שפרצו בעקבותיה בבית הכלא הרעוע באל פורבניר, על חופה הצפוני של המדינה. מחקירת המקרה עלה כי 51 מההרוגים הוצאו להורג - בירייה, בדקירה, במכות או בשריפה למוות - על ידי משטרת המדינה, חיילים, שומרים ואסירים שהיו נאמנים לשלטונות ולהנהלת בית הסוהר. האסון בכלא פורבניר קדם במעט לאסון נוסף, שהתרחש במאי 2004 בבית כלא בסן פדרו סולה שבהונדורס, ובו נהרגו 102 אסירים. במקרה זה לא הוכח כי מי מהאסירים הוצא להורג, אולם בשני המקרים היו רוב רובם של ההרוגים חברי כנופיית ה"מארה", כנופיה אלימה של בני נוער שגרמה בהונדורס למשבר אלים ומתמשך נגד המשטרה. אסירים בשני בתי הכלא, שרואיינו לאחר המקרים מבעד לסורגים, אמרו כי הסוהרים "ענו לקריאותינו לעזרה בכדורים חיים". פקידי בית הסוהר נמסרו בתגובה כי "השומרים רק ניסו למנוע מאסירים שנמלטו, ולא ניסו להרוג או לסכן אותם".
מרד בסיביר
בתי הכלא הנוראים בעולם נמצאים, כפי שידוע לבנות להקת ה"פוסי ריוט" הרוסיות, בגולאגים של סיביר. רבבות של אנשים "הועלמו" על לא עוול בכפם (אלא אם כן הבעת דעה היא עוול) במשך השנים בערבות האינסופיות של סיביר, וקמלו לאיטם בעבודות פרך. בשנת 1953 אירע מרד אסירים נדיר בגולאג שעל גדות נהר הורקוטה. בגולאג זה, שנקרא "מחנה מספר 6", הוחזקו 17 "מחלקות" שמנו כ-56 אלף בני אדם. בחודשים יולי אוגוסט, שהם ככל הנראה החודשים היחידים בהם אפשר להתקומם נגד משהו בסיביר, פרצו האסירים במרד שגבה את חייהם של 66 מהם. על פי אלכסנדר סולז'ניצין, מחבר הספר "ארכיפלג גולאג" שהיה עצור במחנה באותה תקופה, הסיבות לפרוץ המרד היו מעצרו הפוליטי של מפקד המשטרה החשאית בברה"מ ואחד ממקורביו של סטאלין לברנטי פבלוביץ' ברייה, וכן הגעתם של אסירים אוקראינים לגולאג, שהיו בעלי תודעה מעמדית גבוהה ורצון חופשי חזק יותר מאלו של האסירים הרוסים.
כשמחבלים מתאבדים תוקפים כלא
מהומות בבתי הסוהר קשורות כמובן גם לטרור. בחודש יולי בשנה שעברה ברחו מאות אסירים, בהם בכירי אל קאעידה שהיו מיועדים להוצאה להורג, מכלא אבו ג'אריב שבפאתי בגדד, לאחר שפעילי טרור תקפו את הכלא כשהם משתמשים בין היתר במחבלים מתאבדים. המחבלים, נסעו עם מכוניות תופת אל שערי הכלא ביום ראשון בלילה והתפוצצו בכניסה, בזמן שמחבלים אחרים תקפו את השומרים בכניסה עם רובים, פצצות מרגמה וטילי כתף. במקביל, טרוריסטים אחרים התמקמו על הדרך הראשית ונלחמו בכוחות החילוץ שזרמו מבגדד. במהלך הקרב, לאחר שהשער פוצץ, פרצו למתחם הכלא חמושים נוספים הלובשים חגורות נפץ כדי לשחרר את האסירים. בהתקפה האכזרית, שנמשכה כל הלילה ועד אור בוקר, נהרגו עשרה שוטרים וארבעה חיילים. הכוחות העיראקיים הצליחו להשתלט על המצב רק לאחר שהגיעו למקום מסוקים צבאיים, אך בזמן הזה מאות אסירים כבר הצליחו להשתחרר מהתאים שלהם ולברוח לחופשי.
ובאוהיו - מהומות שנמשכו שבועיים
לסיום, נחזור לרגע לארה"ב, ולמקרה שזעזע את המדינה בחג הפסחא של 1993. כ-450 אסירים בכלא "לואיסוויל" שבאוהיו פרצו בהתפרעות רבתי לאחר שקצו בצפיפות האיומה בבית הכלא, בו הוחזקו אסירים בקיבולת של 150% מיכולתו. המהומות, במהלכן התרחשו קרבות ירי בין האסירים לכוחות המשטרה, נמשכו שבועיים תמימים עד שדוכאו, 9 אסירים הוכו (לכאורה למוות ושוטר אחד מת מחנק. מדינת אוהיו שילמה על דיכוי המרד, תיקון הנזקים שנגרמו לבית הסוהר ותביעות עתידיות בעקבות המקרה סכום של כ-40 מיליון דולרים, אך לאחר המקרה בוצעו שיפוצים נרחבים בכל בתי הכלא במדינה, והם הותאמו לכמות האסירים ולרמת מחייה סבירה בעבורם.
המקרים הללו הם רק קצה קצהו של המזלג. במהומות והתפרעויות בבתי הכלא ברחבי העולם נהרגו לאורך השנים אלפי בני אדם, ועשרות אלפים נפצעו. האם אפשרי לשפוט את החברה על פי האופן שבו היא מטפלת באסיריה? המיתוס של הכליאה בבית הסוהר אומר כי משמעות הכליאה היא שיקום האסיר והסרת איומים חברתיים על הציבור הרחב, אך האם כך באמת עובדים הדברים בשטח? האם הכליאה בתנאים שאינם מאפשרים לאסיר שיקום היא הגישה ההומאנית והיעילה ביותר להתמודדות עם פשע? על פי המקרים הללו, ואולי גם על פי שיחת הטלפון המזעזעת בין עורכת דינו של סמואל שיינבין לקצינת השב"ס, התשובה אינה ברורה כל-כך.