הרוצח בעל הלב הרומנטי

גרמניה ייצרה לנו לאורך השנים לא מעט דמויות שההיסטוריה לא זוכרת בחיבה. פיטר קורטן הוא לא רק אחת הדמויות הנתעבות שביניהן, הוא גם אחד מהרוצחים הסדרתיים הפוריים ביותר בהיסטוריה המודרנית. הוא רצח ילדים ונשים, אנס, חנק, דקר, שרף והכה למוות. הוא הביא למותם של 79 אנשים על פי עדותו, עדות שנתן ברצון ובשמחה למשטרה. הסיבה לא הייתה התרברבות או תחושת אשם. האיש ששאב הנאה עצומה ממותם של אנשים הודה באשמה מסיבה אחת בלבד – כדי להגדיל את הפרס הכספי בו אשתו, אותה אהב, תזכה על הסגרתו. כמה רומנטי.

פיטר קורטן היה רוצח בעל גלריה רחבה של סוגי קורבנות. הוא הרג כל כך הרבה אנשים עד שבשיא הרציחות, כאשר התחילו לכנות אותו "הערפד של דיסלדורף", המשטרה חשדה שמדובר בהתקפות של מספר רוצחים שונים. כמו שהקומיקאי אדי איזארד אומר ”היה צריך לקום מוקדם מאוד בבוקר כדי להספיק לעשות את כל מה שהאנשים האלו (הרוצחים הסדרתיים) הספיקו“.

להבות, דקירות וחניקות: אורגזמה של רוצח סדרתי

הקורבן הראשון של פיטר הייתה ילדה קטנה, קריסטין קליין בת העשר. הוא רצח אותה במאי 1913 בשעה שפרץ לבית בחיפוש אחר משהו לגנוב. פיטר נולד למשפחה ענייה וסבל ממחסור במשך רוב חייו. לפני הרצח של קריסטין קליין הוא פגע בעיקר בחיות, כיאה לתחילת קריירה של רוצח סדרתי. באותו הלילה, כאשר לא מצא דבר ראוי לגנוב הוא ראה את קריסטין ישנה במיטתה, ”מתוקה כל כך ושקטה כל כך“. קורטן שלף סכין קטנה שהייתה עליו ”להגנה עצמית, למקרה שבעל הבית יתקוף אותי“ וניגש לילדה. הוא חנק אותה למוות ודקר אותה מספר רב של פעמים. למרות שלא מצא בה עניין מיני הוא פגע גם באיבר המין שלה בידיו ונעלם אל תוך החשכה.

אחרי קריסטין היו לפיטר מספר קורבנות נוספים, אבל הוא הצליח לדחות את הסיפוק שחש מהרצח לתקופות ארוכות מאוד. רק אחרי יותר מעשור הדחפים שבו להשתלט עליו. ב-9 לפברואר, 1929 נמצאה גופתה של רוזה הוליגר בת השמונה. הילדה נמצאה דחופה בתוך שיחים כשהיא דקורה למוות ונראה שהיה ניסיון לשרוף את הגופה לחלוטין שלא צלח. כאשר העיד על הרצח הזה סיפר פיטר שהדקירות לא ספקו אותו וכאשר הבעיר אותה לא חשב על עדות או הוכחות אלא על הדחף המיני שהעיק עליו. ”כאשר הלהבות לכדו את כל כולה הגעתי לאורגזמה“ הוא סיפר. כאן טמונה ההבנה, למי שמעוניין להבין, לפעולות של פיטר.

חוקרים רבים יכולים לספר כיום על הדחפים השונים המפעילים רוצחים ודחף מיני הוא אכן אחד מהם. לרוב, הרוצחים פועלים בצורה טקסית מסוימת כאשר הדחף המיני הוא רק המניעה לפעולות. עבור אותם רוצחים הטקס לא פחות חשוב ואם הוא לא יבוצע לא יהיה שום סיפוק ברצח. עבור פיטר הדחף היה כל מה שחשב עליו, הדחף והפורקן. הוא חנק כאשר יכול היה, דקר כשאר התחשק לו, שרף כאשר הרגיש שחסר לו משהו בתמונה הכללית של הרצח. המטרה הייתה להגיע לפורקן, פורקן אמיתי שעלה מהאלימות ולא מחדירה לקורבן – למרות שהיו מקרים רבים של אונס, אך בהשוואה להיקף הפעילות שלו ניתן לומר שאונס לא היה דפוס פעולה מרכזי אצלו.

סופו של הערפד

ולמרות זאת, מה שהפיל את פיטר היה דווקא אונס. מריה בודליק הייתה נערה שהגיע לעיר לחפש אחר עבודה. היא פגשה אדם צעיר שהציע להוביל אותה למלון בו שכנו נשים אחרות שהגיעו לחפש עבודה. היא החלה ללכת אחריו כאשר לפתע נזכרה בכל הסיפורים שסופרו לה על הרוצח שאורב לנשים. היא עצרה והחלה להתווכח עם האיש ולשמחתה מישהו הגיע בזמן לעזור לה. לפחות כך חשבה.

פיטר סיפר לפסיכולוג קארל ברג את הדברים האלו. ברג היה הפרופסור שכתב את הספר ”הסאדיסט“ על פי העדויות של פיטר וזהו אחד הספרים החשובים ביותר בהיסטוריה של הקרימינולוגיה. בעדות סיפר פיטר, בשלווה האופיינית לו, שהוא הציעה למריה לשכון בביתו אך במחצית הדרך היא חזרה בה ופיטר שינה כיוון, אחז בה בצווארה ושאל אם יוכלו לקיים יחסי מין. מריה נצלה בגלל שהסכימה מתוך חשש לחייה. לאחר מכן פיטר שחרר אותה, הוא לא האמין שתזכור היכן היה מקום מגוריו אליו כמעט הגיעו לפני שהתחרטה. אבל היא זכרה והוא כמעט נתפס. מאחר וראה אותה לפני שהשוטרים הגיעו הוא עזב את הבית לבית מלון, לא לפני שסיפר לאשתו על האונס ועל האונס בלבד.

רוצח רומנטיקן

כאמור, פיטר הודה בכל הרציחות למען אשתו. הרוצח המוזר ביקש שני דברים - תהילה לעצמו וכסף עבור אשתו. למרות שלמשטרה לא הייתה שום הוכחה שתקשר אותו לרציחות, פיטר חישב שעל האונס ישב לפחות עשר שנים בכלא. עשר שנים באותה התקופה היו מביאים את אשתו לחרפת רעב ומוות ברחובות. הפתרון היה להודות בשאר המעשים ולדאוג לכך שהפרס שהיה על ראשו יגדל. אשתו הייתה זו שהסגירה אותו לשוטרים כך שהפרס במילא הגיעה לה. השלווה בה דיבר עוררו חשד בקרב החוקרים שפיטר ממציא את הדברים אך היו מספיק הוכחות בידיו כדי שבסופו של דבר יישפט על תשע רציחות ועוד ניסיונות לרצח.

פיטר קורטן זכה במה שביקש. אשתו קבלה את הכסף וחיה בכבוד מפוקפק משהו עד מותה. הוא הפך להיות אחד המקרים הנחקרים ביותר בתולדות הקרימינולוגיה, בעיקר בזכות ספרו של ברג. שמו של פיטר מופיע בסרטים ושירים רבים והמטרה שלו ”להיות הרוצח המפורסם ביותר“ אולי לא הושגה במלואה אבל אין ספק שהוא זכה לסיפוק אחרון לאחר מותו.