בארצות הברית של שנות ה-20, התחביב ההזוי הזה היה מוצדק: ילדים נהגו לדהור על ארגזי סבון במדרונות תלולים פשוט כי לא היה שום דבר יותר טוב לעשות. היום, גברים בוגרים משקיעים בזה חודשים של עבודה: הם מרכיבים מכוניות מופרכות ללא מנוע, עוטים על עצמם תלבושות מביכות, ומתייצבים במרוץ צמא התרסקויות. להלן: הרד בול סופ בוקס רייס בירושלים. הגברים הבוגרים האלה נשמעו לי כמו משהו ששווה לבדוק – מי הם? ולמה הם חושבים שזה לגיטימי?
מסקנה ראשונה: גברים, אתם חבורה של תינוקות מגודלים
השעה הייתה 12:10 בצהריים, מה שהשאיר לי חלון הזדמנויות צר של עשרים דקות לאחר באופנתיות ולא לפספס משהו חשוב. עיר הקודש לבשה חזות תל אביבית: פקקים וחניות יצירתיות בכל מקום. נשענתי על מושב ההסעה לגן סאקר ועיינתי בריכוז בתוכניה. "הרד בול סופ בוקס רייס הינו מרוץ מכוניות ללא מנוע מתוצרת עצמית ובעיצוב מופרך", נכתב שם, "50 מכוניות הזויות ידהרו השנה אל מול עשרות צופים במורדות ירושלים... נשמח לראותך איתנו יחד באירוע המסעיר".
לרגע זה עוד נשמע לי מופרך והזוי מדי, אבל בשלב הזה כבר לא יכולתי לסגת. ידידי הסטודנט חיכה לי ליד הקופות, ואחרי הכול הבטחתי לסקר את האירוע המכובד. אבל איך מסקרים אירוע כזה? איך ניגשים בכלל למרוץ מכוניות הום-מייד שנבנו במטרה להתרסק לתוך ערמות חציר? איך מגדירים אותו בכלל? האם זהו אירוע ספורט? הפנינג אווילי? כנס חשאי של כת תמהונית בחסות פרסומת ליצרנית משקאות?
מי שמכיר את המסורת השנתית המפוקפקת הזו, יודע שכל התשובות נכונות. הרד בול סופ בוקס רייס הוא מרוץ פרוע שנערך עד היום בלמעלה מ-60 מדינות, ובאורח פלא מושך אליו אלפי מתחרים מדי שנה. כולם נחושים להוכיח דבר אחד – שגברים הם למעשה תינוקות מגודלים. סתם, הם בטח נחושים להוכיח משהו אחר לגמרי. אני פשוט לא הצלחתי להבין מה הוא.
מסקנה שנייה: מאחורי כל גבר בטייץ ורוד שמכבד את עצמו עומדת התערבות הרת גורל
בשעה 13:45 בדיוק התייצבתי בכניסה למתחם ה-VIP. בניגוד לכל ציפיותיי, התחרות הארורה התחילה בזמן. "מהר, אנחנו מאחרים", הפציר בי ידידי הסטודנט, בדיוק כאשר מכונית דמוית איבר מין גברי חלפה מאחוריו ואיששה את הטענה. בפנים מצאנו את עצמנו מוקפים בעמדות השקיה אלכוהוליות לרווחת האורחים, אשר באופן אינטואיטיבי הסיחו את דעתנו מהסיבה המקורית שלשמה התכנסנו באירוע. למרבה המזל, אותו ידיד סטודנט התברך בקיבולת אלכוהול שלא הייתה מביישת קצב אוקראיני, ולכן הוא אימץ ברצון את תפקיד המבוגר האחראי וגרר אותי לאזור המתחרים.
המחזה היה מוזר אפילו בשביל בחורה שתויה: לפני עמד גבר צעיר, לבוש גלבייה וכותנת לבנה, אשר ליטף יצור פרוותי חסר חיים. זה גמל או אלפקה? תהיתי בקול רם. "גמל, הגמל המשוגע!" השיב הבחור שהעיד על עצמו כרז שפירא ממשמר העמק.
זה מה שמלמדים אתכם במשמר העמק?
"גילינו על התחרות דרך האינטרנט", הסביר לי רז בסבלנות ראויה להערכה, "אחד החבר'ה נרשם לתחרות והשאר זרמו. אספנו כל מני גרוטאות שמצאנו בקיבוץ, הדבקנו שני זוגות אופניים יחד, וכשהגמל קיבל צורה קנינו בד והלבשנו אותו בפרווה".
אחרי כל ההשקעה הזאת אתה מתכוון לדרדר אותו היום במדרון המוות?
"אני לא הנהג".
והחור הזה כאן, זה לסינון אבק?
"אה, זה בשביל הנהג. מכאן הוא רואה את המסלול".
אתה רציני?
"כן, לנהג יש מרחב ראייה מצומצם," הוא הודה במבוכה מסוימת, "אבל הוא זה שהתנדב, לא לחצנו עליו". וכדי לנסות להפחית מהאשמה, הוא הוסיף, "הבאנו לו מגנים לברכיים – הוא מבסוט לאללה".
מטרים ספורים ממאלף האלפקות, עמד גבר מזוקן בחליפת פאוור רינג'ר ורודה. בהתחשב בנסיבות, הנחתי שיהיה זה נורמלי לחלוטין להיות גלויה איתו. הרי כולנו חברים כאן, כולנו קורבנות של גחמה רגשית שאין לה כפרה: הוא החליט להשתתף במרוץ שיש בו מכוניות בצורת בולבול, ואני נכנעתי בקלות מביכה להבטחות על רד בול ללא תחתית. "תשמע, אני אהיה כנה איתך", פתחתי ולקחתי נשימה עמוקה. "אני לא יודעת מה חברים שלך הבטיחו לך תמורת זה או מה סגרת עם השופטים, אבל המציאות היא שאתה לובש טייץ ורוד."
"אני יודע," הוא השיב בעליצות. "רואה את הבחור הזה שם? הוא כבר יסביר לך הכל".
"הבחור הזה שם" הציג את עצמו בתור דוד, סטודנט במכון לטכנולוגיה בחולון, וצלע חמישית בפרויקט הפאוור ריינג'רס. "מה שאת רואה כאן התחיל מהתערבות", הסביר דוד וליטף את רגלו של הרובוט האימתני שהתנשא לגובה של כשני מטרים מעלינו.
זאת מכונית?
"כן, כן", הוא השיב בהתלהבות. "ארז, מי שדיברת איתו קודם, הוא המרצה שלי. ביחד עם עוד כמה סטודנטים בנינו את הרובוט הזה, שיכול לרדת על ארבע וגם להשתטח על גלגלים".
נשמע כנוע. אבל קודם תסביר לי למה ארז הוא הפאוור ריינג'ר הוורוד.
"ארז הוא המרצה לטכנולוגיית מידול. אם להסביר את זה בפשטות – המטרה במידול היא לקחת אובייקט ולבנות אותו פי עשר בגודל. אני בחרתי איש לגו ובניתי מודל שלו בגובה מטר. כשרציתי לגרום למודל לזוז ולהתפרק, ארז לא האמין שאני אצליח לסיים אותו להגשה. התערבנו שאם הוא צודק - אני עושה קרחת, ואם הוא טועה, הוא יצטרך להיות לפאוור ריינג'ר הוורוד בתחרות הסופ בוקס רייס".
לשאלה האם הוא מוצא את המרצה סקסי בתלבושת, השיב דוד ש"לגמרי", ואז התפנה להסביר לי בפרטנות את יכולות הקמע הקבוצתי: לרובוט יש ציר כפול בברכיים המאפשר להן להתקפל אחורה ולמעלה. כאשר הוא גוחן ארצה, הרגליים בועטות מאחור והראש שועט קדימה. בתחת, כך הוסבר לי, מצוי גלגל נוסף לאיזון המכונית. מקסים.
>> רוצה לראות אותם מתרסקים? יש גם וידיאו
מסקנה שלישית: נחטפנו בידי חייזרים ואנחנו עדיין לא יודעים את זה
היינו איפשהו ב"מתחם המדיה", ישובים ברפיון על ספות לבנות מדי בהתחשב בסיטואציה, כשפחית הרד בול החמישית, בשילוב עם תוספות חריפות אחרות, התחילה להשפיע. אני זוכרת את עצמי אומרת לידידי הסטודנט משהו על כוס שישית, כשלפתע נשמעו סביבנו קריאות צרודות שאת פשרן לא הצלחתי להבין. "שמעת את זה?" פניתי לבחור שישב לידי. היה זה טיפוס תמהוני בתלבושת תרנגול ומבט מזוגג בעיניים. עוד אחד מהמתחרים, כמובן. התחרות הזאת מושכת אליה סוג מאוד מסוים של אנשים, והשניצל המסומם שלצדי בהחלט היה כזה.
"הא?" הוא השיב בלקוניות ומעך בין אצבעותיו פחית משקה אנרגיה. "הנה זה שוב!" צעקתי והצבעתי על נקודה כלשהי בחלל ממנה הנחתי שבקעו המילים. עכשיו כבר לא היה מקום לספק; גם מר כרבולת, שנראה דרוך לפתע, שמע את הקול הגברי העמום. "תתרסקו כבר, תתרסקו!" הוא הדהד מעלינו. על אחד ממסכי הפלזמה שקישטו את המתחם הציצה פתאום דמותו החמוצה של אבי נוסבאום, הניצב על מה שנראה כמתקן מתנפח מפלצתי, ומכריז בצעקות, "אני לא מבין למה עדיין לא ראינו כאן התרסקות ראויה לשמה!"
הבנתי כי הגיעה השעה לערוך בחינה מחודשת של המערכה: השעה עכשיו קרובה לשלוש, המרוץ בעיצומו, ולי אין מושג מי מוביל, מי הספיק להתרסק, ולמה נוסבאום נשאר עם חצי תאוותו בידו. "היי," ניערתי את ידידי הסטודנט באמוק, "אתה ראית מה קרה עכשיו? מי מנצח?"
הטלטביז בעגלת התינוק, הוא השיב.
לעזאזל, חשבתי, הבחור מחופף לגמרי. הוא מאבד את זה. אתה מאבד את זה, אמרתי לו.
"לא, הנה, תסתכלי על המסך. ימית סול בדיוק מראיינת אותם".
ואכן, ימית סול עמדה שם ושוחחה עם טינקי ווינקי בלהט. אלוהים, האם העיר הזאת יצאה מכלל שליטה? הייתכן שכל הקהל הירושלמי המתורבת הזה אינו מבחין בחוויה הפסיכודלית שעוברת על כולנו? אבל לא היה לי זמן להרהר בזה עכשיו. על מסך הפלזמה החלו להריץ סרטון מקוצר של הרגעים הגדולים במרוץ, והבנתי שזו ההזדמנות שלי להתעדכן: הנה בננת קורעת את המסלול במהירות שיא, ואחריה גזר שמנמן שמתקשה לעמוד בקצב, פינגווין מקרטע, פר זועם המתפרק תוך כדי תנועה, שולחן אוכל על גלגלים... מתוך כל זה הצלחתי לספור ארבע התהפכויות בלבד, שמתוכן רק שתיים אפשר להחשיב כהתרסקויות מהסוג שגורם לך להתכווץ במושב באי נוחות.
חשתי מרומה. במקום לצפות במתחרים מחרפים את נפשם על המסלול הגעתי לקרקס מוזרויות מהול באדי אלכוהול וניחוח נקניקיות זולות. הסתובבתי לידידי הסטודנט כדי לראות האם הוא שותף לתחושותיי, אך הממזר נעלם. כנראה החליט לנצל את הפסקת סיכום התוצאות כדי להתחיל עם ימית. הנחתי יד על כתפו של התרנגול, שלפי הבעתו עמד להפסיד בתחרות, וניחמתי אותו בשתיקת הזדהות.
"אתה יודע", אמרתי לו בתבונה של שיכורים, "זה לא באמת משנה מי לקח את המקום הראשון (הפאוור ריינג'רס) ומי קטף את פרס ההתרסקות הקטלנית (השור הזועם). בסופו של דבר העניין הוא להיות חלק מהאירוע הייחודי הזה. חלק מרוחות השינוי. אתה מרגיש את זה? ירושלים נתנה היום במה לטריפ המוני מקרב לבבות", אמרתי והנמכתי את קולי כממתיקת סוד, "אני לא בטוחה שהאנשים שמסביבנו מבינים את זה. נראה לי שהם עדיין תחת... השפעה".
התרנגול נעץ בי מבט ריק, וניער את כרבולתו בעצב. "בסך הכל ביקשתי רד בול", הוא צייץ. "את והחבר שלכם חיסלתם את הבר".