בגיל 30 החלטתי שאני רוצה לבנות מכונית. כלומר טכנית זה היה שיפוץ של טנדר סוזוקי סמוראי – מודל 1984, מנוע 1,000 סמ"ק, הספק 45 כ"ס - אבל כיוון שהמצב המקורי שלו הזכיר את המשוריינים בדרך לירושלים, בהחלט אפשר לומר שבניתי מכונית.
בתור התחלה קניתי ספר שמסביר על הרכב, למדתי לרתך וראיתי מאות סרטונים רלוונטיים הדרכה ביוטיוב. ארזתי תיק גדול של אופטימיות ויצאתי לדרך. הערכתי שאסיים בתוך שנה, אבל טעיתי בקטנה: הפרויקט נמשך כמעט ארבע שנים.
עכשיו, כשזה מאחוריי ומאחורי הטנדר, אני יכול לענות על 5 השאלות הכי נפוצות שנתקלתי בהן במהלך הפרויקט הזה.
1) כמה ידע במכונאות צריך בשביל לשפץ מכונית?
למען האמת, מעולם לא למדתי מכונאות. בתואר הראשון למדתי כיצד לנתח אלגוריתמים מורכבים ובתואר השני לימדו אותי איך לבנות אסטרטגיה עסקית ולשווק מוצרים. ביומיום אני בכלל מאפיין חוויית משתמש למוצרים דיגיטליים. את הידע כיצד משפצים את מכלולי הרכב למדתי בעיקר מקריאת ספר הרכב וצפייה בסרטונים.
2) איך הולכת העבודה בפועל?
השלב הראשון בשיפוץ מתמקד בפירוק הרכב עד לבורג האחרון. בזמן הפירוק הקפדתי לצלם הכל וסידרתי את כל הברגים בשקיות עם שמות החלקים שמהם פורקו הברגים, ממש באופן אובססיבי, מתוך ידיעה שזה המפתח להצליח להרכיב הכל בחזרה. לא היה לי מושג מה אני מפרק בכלל.
הפירוק היה אתגר גדול. הברגים המקוריים בני 30 שנה, והם החלידו ונחלשו מאוד. כל בורג שנשבר לי בידיים יצר עוד שעות רבות של מאמץ בחליצת החלק השבור מתוך ההברגה.
כיוון שמרכב הרכב היה חלוד לחלוטין ומלא חורים, השלב השני התמקד בעיקר בשחזור הפחים ועבודת הפחחות. קיבלתי כמה טיפים מחברים, קניתי רתכת, צפיתי בעוד מיליון סרטונים ביוטיוב ומדי פעם הגיע פחח בפנסיה, חבר של המשפחה, לוודא שאני בכיוון. לאט לאט איכות הריתוכים עלתה, וביחס ישר פחתה כמות הזמן שהייתי צריך להשקיע בהשחזה ובתיקוני שפכטל. למדתי לעבוד עם פטיש ודולי (כלי של פחח), לשחזר כיפופי מתכת עדינים וליצור חלקים חדשים במקום אותם פחים רקובים.
השלב השלישי התמקד במשימות מכאניות בסביבת המנוע, הגיר והסרנים. לשלב המכונאות נעזרתי בספר רכב שמצאתי באיביי: הוא מסביר שלב אחר שלב כיצד מפרקים, מטפלים ומרכיבים כל חלק. למדתי איך עובדים תיבת ההילוכים, ההגה, מכלולי הבלם ואיך מכוונים את המנוע לאחר פירוק והרכבה.
היום, כשאני רואה את הסרטון ואת התמונות שצילמתי, אני פשוט לא מאמין שעשיתי את כל זה לבד בידיים שלי. בתחילת הפרויקט אפילו לא ידעתי איך קוראים לרכיבים שהיום אני יודע בדיוק איך הם עובדים. ככל שהתעמקתי בדברים הם כמובן נהיו ברורים ופשוטים יותר; הבעיה העיקרית הייתה שככל שהבנתי יותר טוב וירדתי יותר לפרטים, ככה הצטמצמו החברים שיכלו לסייע.
השלב הרביעי והאחרון, שמתועד לפרטים בסרטון, היה שלב ההרכבות. שנה שלמה של חיבור כל חלקי הפאזל לטנדר אחד בצבע כחול מט. עוד פרטים על הצד הטכני ניתן למצוא בבלוג השיפוץ.
3) אוקיי, גם אני רוצה. מה אני צריך בשביל זה?
זמן וכסף זה שם המשחק. הפרויקט שלי נחשב לואו קוסט כי את כל העבודה עשיתי לבד, ועדיין השקעתי בשנים האלה סכום שאפשר בקלות לקנות בו טנדר יד שנייה משנתון מתקדם ובמצב מצוין. ובעיקר, כמות השעות שהשקעתי בלתי נתפסת. במשך שלוש שנים השקעתי לפחות יומיים בשבוע בפרויקט; אם לתרגם את זה לאורח החיים בתקופת השיפוץ, זה אומר לחזור מהעבודה בלילה ולפרק כמה חלקים, לקום מוקדם בבוקר לפני העבודה ולהספיק לעשות התזת חול ושכבת צבע יסוד שתתייבש עד הערב, ולפני השינה לצפות ביוטיוב כדי להבין איך עושים פחחות או מכוונים מנוע. אגב, כל הפרויקט התבצע בסדנה ביתית מאולתרת בחצר הבית שבו אני מתגורר בשכירות. למזלי בעל הבית התעניין בפרויקט וזרם עם הרעש והבלגן.
חלק בלתי נפרד מהאתגר הוא ניהול הפרויקט. לא מספיק שצריך להשקיע טונות של כסף וערימות של זמן: אם יש רצון לסיים את הדבר הזה, צריך לנהל אותו. זה אומר לבנות לוח זמנים, לחרוש את האינטרנט בחיפוש אחר חלקים, לדאוג שיגיעו בזמן, לנהל את התקציב ובעיקר להבין מהן היכולות שלך ולהציב גבולות בהתאמה.
אחת מנקודות המפתח שהביאו לסיום מוצלח של השיפוץ היא ההחלטה לשחזר את הרכב למקור ולא לפזול לצדדים. בקלות ניתן להתפזר למיליון כיוונים, ושדרוגים ושיפורים, אבל לא ניתן לדעת איך תצא מהם. אף אחד לא הצליח להבין את ההתעקשות שלי להיצמד למקור בשיפוץ הרכב. ההחלטה הזו הייתה כרוכה בוויתורים ופשרות: גם אני רציתי להחליף כל בורג וגומייה לחדשים, אבל אם הייתי עושה את זה, הייתי נתקע באמצע בלי תקציב לסיים. גם אני רציתי מנוע חזק יותר או מזגן מפנק, אבל להשיג מזגן ומנוע חזק לדגם הזה ולעשות את כל ההתאמות בעצמי היה לוקח לי המון זמן שגם ככה היה המשאב היקר ביותר.
4) נו, ואיך נראה המוצר המוגמר?
כמו רכב מיושן עם מנוע חלש, ללא הגה כוח או מזגן. אבל מה, גם הוא וגם אני הגענו לקו הסיום. קל מאוד להתחיל פרויקט כזה, קשה מאוד לסיים. כל כך הרבה אנשים מנסים, מפרקים ולבסוף מוכרים ערימת ברזלים אחרי ששכבה 15 שנה בשמש ובגשם בחצר האחורית.
בכלל, אני חושב שאפשר לחלק את משפצי המכוניות לשלוש קבוצות: הרוב המוחלט הם מנהלי הפרויקטים, כאלה שקונים גרוטאה ישנה ומשלמים לאחרים שיעשו את השיפוץ. הקבוצה השנייה הם אותם רבים וטובים שהתחילו פרויקט ומעולם לא הגיעו לקו הסיום. הקבוצה השלישית והאחרונה הם המעטים שלקחו על עצמם את כל העבודה והצליחו להגיע לקו הסיום.
5) מאיפה מביאים את המוטיבציה להמשיך בסיפור הזה?
שאלה טובה. היו רגעים שמצאתי את עצמי יושב מול ערימת מתכות, שותה שלוש כוסות קפה אחת אחרי השנייה בלי לפרק בורג, כל זה מתוך תסכול וחוסר רצון להמשיך. אבל למחרת דברים מסתדרים ומצליחים להתקדם. אחרי שבוע שוב מגיע התסכול לבקר, אבל נאחזים בהתקדמות ובכל הכוח ממשיכים.
תחושת הסיפוק שמלווה תהליך כזה היא שהחזיקה אותי ונתנה לי את המוטיבציה להמשיך. במהלך הדרך הבנתי שגם כתיבה ופרסום התמונות מתהליך הבנייה בפורום "ג'יפולוג" מעודדת אותי להמשיך. המחמאות שקצרתי ברשתות החברתיות על איכות העבודה והירידה לפרטים דרבנה אותי להמשיך ולשפץ עד הפרט הכי קטן. הקוראים נהנו מהתמונות ואני תרגמתי את התגובות החמות לזריקת מוטיבציה.
הרבה פעמים אמרו לי שלא יישאר לי מה לעשות בפנסיה, ואני שואל בחזרה: למה לחכות לפנסיה? חיים רק פעם אחת וצריך ללכת עד הסוף עם האהבות. אחרי הטנדר יש לי עוד אינסוף רעיונות. האמת, אני חושב שבכל הפנסיה הזו אין מספיק זמן לכל מה שאני מתכנן. אז מזל שהתחלתי מוקדם.