כנראה שזה בלתי נמנע. איפשהו בין 40 ל-45, המתמטיקה הפשוטה מציגה את עצמה והתודעה נמלאת שתי מילים: מעבר לשיא.
ככה זה. פתאום קם גבר בבוקר ומבין שהוא נמצא בנקודה סינגולרית בטופוגרפיה של החיים. שנות ה-20 וה-30 היו זינוק מתמשך בעלייה, מאבק עיקש בדרך לפסגה אמיתית או מדומיינת, ופתאום – לראשונה בחייך הבוגרים – אתה מביט סביב ורואה מישור. העלייה הסתיימה ואתה נושם יותר קל, אבל עם שוך ההתנשפות תופס רחש קל את האוזן. פכפוך שאין לטעות בו: זה המפל. אתה לא יודע כמה הוא קרוב או גבוה; אין לך אפילו מושג באיזה קצה של המישור הוא נמצא. אז אתה הולך מכוח האינרציה, ולאן שלא תפנה הפכפוך גובר. גם כשאתה נעצר מרוב אימה.
הראשון ששומע את זה הוא הגוף. פעם נאבקת להיות יותר – שרירי יותר, רזה יותר, חזק יותר. פתאום אתה נאבק כדי לא להיות פחות, כדי לשמר את הקיים. מהר מאוד אתה מגלה איך עובד החשבון האכזרי בצד הלא נכון של קו האמצע: אם תזיע השנה כמו בשנה שעברה פלוס קצת, תשיג את מה שהשגת בשנה שעברה מינוס משהו. להרים, להניף, לדחוק, לדחוף – מה שאתה לא עושה, זאת המשוואה. לא במקרה כבר אין ספורטאים מקצועיים בגילך (זוכר את התחושה החמוצה שבאה עם התובנה שאם היית במכבי, היית כבר בגיל פרישה?).
הברכה השגורה נעשית "שלא יהיה יותר גרוע". תחושת ה"סך הכל שיחקתי אותה" כבר לא מותנית בהעלאה במשכורת, בטיול לסיישל, בכיבוש מיני; מספיק שלא נפל עליך חרא מהסוג שנפל על החבר שכבר איבד אבא, או ההוא שאבחנו אצלו משהו, כדי להרגיש שיש לך על מה להגיד תודה. זאת מחשבה מנחמת, אבל רק עד שההסתברות מרימה את ראשה הקר ולוחשת: ככל שיותר חרא עדיין לא קרה, כך גדלים הסיכויים שאיזשהו חרא יתרחש מחר. במקרה הטוב תלמד לשחרר, וכמו אלכוהוליסט ממושמע תלמד לקבל את הדברים שאתה לא יכול לשנות. ככה או ככה, לפחות החרא לא צפוי לטלטל אותך יותר מדי. זה היתרון הבודד בגיל שריגוש, מכל סוג, נעשה נדיר עד תסכול.
זה קורה לכולם, אבל אתה גבר. מתחרה מלידה, על הכל ועל כולן. בעניין ההוא אתה כבר לא במשחק, אלא שלפני חמש שנים עוד יכולת ליהנות מתשומת לב של צעירה מזדמנת או להקדיש לה את התשומה של לבך. סתם ככה, לא בשביל כלום חוץ מהספורט. היום אתה ניצב בשטח האפור-בז' שבין להיות מזור רגעי לתסביך אבא ותזכורת נעימה מסבא.
קרה במקומות הנמוכים
יש לך חבר נשוי שמזיין צעירות. אתה אומר שהוא שמוק, אבל אתה קצת מקנא בו. לא בגלל הסקס - בינך לבינך אתה יודע שאם איזו בת 25 הייתה מגישה לך מועמדות, היית נמלט כל עוד נישואיך בך – אלא בגלל האומץ לסכן את מה שיש לו. אתה מכיר הרבה גברים שככה בא להם הגיל הזה, מין ניהיליזם כזה של הכל על הזין. אצלך זה הפוך: אתה רק יותר חרדתי. יותר מבוהל מהמחשבה שמשהו בחיים שלך יזוז ממקומו. כמו הזקנים האלה שמהפחד ליפול לא יוצאים מהבית.
חבר אחר שלך ויתר לגמרי, על הכל. מזניח את עצמו ברמה מסכנת חיים. אתה מתנשא עליו בכל רמ"ח אבריך התפוסים מהאימון האחרון, ועושה הכל כדי להחריש את בת הקול שלוחשת "היי, גם לוותר זה פתרון". חבר שלישי הוא בדיוק כמוך: מסרב להיכנע לגיל. ממש עובד בזה. כל בוקר אתה מתפלל שהוא יותר מביך ממך.
כשלאונרד כהן מת זמזמת יום שלם את שורות הפתיחה של "מגדל השיר": "חבריי נעלמו, שערי האפיר, כואב לי במקומות שפעם שיחקתי בהם". רק בערב התחשבן לך בראש שכהן כתב את זה 24 שנים לפני מותו. עשית "לא" עם הראש וחשבת, 24 שנים של אפור וכואב? לך עוד לא כואב במקומות ההם, אבל הם לא מה שהיו. צריך לחמם אותם מראש, כמו אוטו ישן, וגם זה לא מבטיח שהם לא ייכבו לך פתאום באמצע הדרך. זה קרה לך פעם-פעמיים כשהיית צעיר. זה מרגיש לגמרי אחרת כשאתה כבר לא. עכשיו יש מין חשש מהול בסקרנות מהולה בפאניקה – מי בכלל מבטיח לך שזה יניע בפעם הבאה שתכניס את המפתח לסוויץ'?
צעיר לעזאזל
בימים מסוימים, דווקא כשאתה מרגיש קצת צעיר בגלל מה שהיה באימון או במיטה, מילים אחרות מזדחלות במעלה עמוד השדרה, עמוק יותר מכל צמרמורת: פתטי. לא רלוונטי. זקן, ולא במובן האגבי שבו אתה משתמש במילה הזאת רק כדי לגרום לסובביך להרגיע אותך שאתה לא. וזה בסדר כי אתה לא, עוד לא, אבל כל מי ומה שאתה מתמרד נגד הבלאי.
בני ה-25 עולים לך על העצבים. בנות ה-25 לא מעיפות לעברך מבט שני, בדרך כלל גם לא ראשון, אבל הבעיה היא עם הבנים. אתה מסתכל עליהם וחושב שאומרים בצדק את כל מה שאומרים על הדור שלהם: חסרי כיוון. עצלנים. עוד לא התחילו קריירה וכבר רוצים להיות מנהלים. אתה מבלה כמה חודשים במלמול של המנטרה "הנעורים מתבזבזים על הצעירים" ובניסוח נאומי שטנה על התספורות שלהם – בימים שלך לא היו לגברים אפילו תסרוקות - אבל בסוף האמת מציגה את עצמה: הם אתה. אתה לפני שפוליטיקת המשרד לימדה אותך צניעות, אתה כשכל מה שנפרש לפניך היה העלייה.
עם הגב לעלייה אתה מגלה משהו שמעולם לא סיפרו לך: אחרי שמצאת משמעות לחייך, דלילה ככל שתהיה, מגיע האתגר שבלמצוא להם משמעות שנייה. כל זמן שטיפסת, הייתה לך ברירת המחדל של מציאת משמעות בצעד הבא. היו גם דברים שלרגע הרגישו בפה כמו טעם החיים; אתה עדיין זוכר את היום ההוא שקיבלת את התפקיד. שעברתם לדירה. שנולדה הילדה. אבל עם הזמן, עם השקט של המישור, אתה לומד מה ההבדל בין סיבה לקום בבוקר וסיבה להיות. וכמו בדיחה מטופשת על חשבונו של הסופר ויקטור פרנקל, אתה מוצא את עצמך כותב את "האדם מחפש משמעות 2: התחייה".
אבא'לה לעוד שנייה
חבר אחד שלך חושב שהוא מצא את המשמעות השנייה. הלך באומץ למקום שאליו הלכו כל כך הרבה גברים לפניו: פרק ב'. כל הקלישאה. עם ילד בן שנתיים שחציחותו כבר בתיכון. עם אישה בת 30, שזה מספר שפעם סימן איזה רף עליון והיום הוא פנטזיה. חבר אחר שלך נהיה מרתוניסט. כמה שאתה לא הופך את זה, יוצא לך ששניהם רק מתעכבים קצת בדרך למפל.
והילדה. והילדה. לא סתם אתה כותב את זה ככה, כמו שקווין ספייסי מקריין בסוף של "אמריקן ביוטי" עם כל כך הרבה כאב כל כך מדויק: "וג'ייני. וג'ייני". לפני דקה, דקה, הייתם כל כך כרוכים זה בזה שכולם קראו לה ילדה של אבא. עכשיו היא דוחפת אותך החוצה, ואתה יודע שזה טבעי וזה בריא, אבל זה גומר אותך כי הנה אתה שוב לא רלוונטי. פעם לא יכולת לחכות שהיא תגדל כבר. היום היית נותן הכל כדי שהיא תעצור שנייה. שהיא תסכים ללכת איתך ברחוב יד ביד רק עוד פעם אחת.
בפתחו של עוד יום במישור היחיד של חייך, האפשרויות מציגות את עצמן חד ובהיר: לחבק את היש בלי לחשוב על האין שגובר באוזניים, או להיות כמו החבר החכם שלך שוויתר. אבל אתה גבר. כל מי ומה שאתה מתמרד נגד הישורת עצמה. אז איפשהו בין 40 ל-45, באירוניה מהסוג שרק המציאות יכולה לעשות, אתה ממלמל "בא לי למות" והסאבטקסט צועק שבעצם בא לך לחיות קצת.