הערב זה יקרה שוב: כל החבר'ה שלי, כל החבר'ה של כולם, ייצמדו לשידורים מהיורו. איטליה נגד שוודיה עוד נופל על הסייסטה, אבל צ'כיה-קרואטיה זה כבר ב-19:00 וספרד-טורקיה סוגר את הערב ב-22:00. חגיגה של כדורגל.
איך אני מקווה שיש שידור חוזר של "שני גברים וחצי".
כן, אני הגבר ההוא שלא מתעניין בכדורגל. גבר סטרייט, די נורמטיבי ברוב המובנים המקובלים, מוקף בחברים ובקולגות שהודיעו לנשותיהם מבעוד מועד על הדממה בת חודש – אבל אני, כלום. המשחק הזה מוציא ממני בדיוק את סוג האדישות המפוהקת שנשים הרעיפו עליי כשהייתי בשוק הרווקים.
לפני עשור או שניים הייתם שומעים ממני הצהרת "אני שונא כדורגל" לוחמנית. ממש התגאיתי בזה שאני לא מתחבר למשחק הפופולרי בעולם. זה הסתדר פיקס עם איך שאני אוהב לחשוב על עצמי - אדם יוצא דופן, ייחודי, נון-קונפורמיסט - ועבד מצוין עם מי שאני באמת: סנוב שונא אדם שמקטלג אוטומטית כגרוע כל דבר שטוב בשביל כולם.
עם הזמן התחלתי לחשוד שאני לא מיוחד אלא קלולס. שאולי אני מפסיד משהו שפסלתי ככה סתם לפני שנים, כמו דיאט ספרייט ולצאת לפעמים מהבית בערב. אז רגע לפני יום הולדתי ה-40 לקחתי על עצמי משימת "דברים לעשות לפני גיל 40" קלאסית, והלכתי למשחק הכדורגל הראשון שלי. מילאן אירחה בסאן-סירו את פיורנטינה מול יציעים מלאים, על הדשא נרשמו אירועים של ממש ומעת לעת אפילו שערים – אבל איך אמר בזמנו דארת' ויידאר ללוק סקייווקר? "זה מאוחר מדי בשבילי, בן". ככה, ברבע לארבעים, הבנתי שהתפתחתי משונא-כדורגל לחסין-כדורגל. לראיה, הייתי במשחק אחד כל חיי ואני אפילו לא זוכר מי ניצח.
בעיה אחת בלהיות חסין כדורגל היא שאין לך על מה לדבר עם גברים. שבירת קרח היא גם ככה משהו שבני מיני טובים בו כמו שהם מיומנים במולטי-טאסקינג, אבל בדיוק בגלל זה המציאו האמריקאים את How about those Knicks. "מה אתה אומר על הניקס האלה", ה"איזה מזג אוויר" של הזכרים. אלא שבהיעדר כדורגל לדבר עליו, שיחת חולין בין-גברית נשמעת ככה:
- "אה גבר".
- "אה".
- "אה".
בעיה אחרת היא הטלוויזיה. בעיה כפולה: מצד אחד מתבזבזים עליך בכל שנה מאות שידורים חיים ב-HD, ומאותו צד אין לך רגל לעמוד עליה כשאתה מעלה בישיבת תקציב ביתי דרישה לשדרוג של המקלט. מה בדיוק תראה על ה-70 אינץ' האלה ברזולוציית 4K, את ברוך קרא?
הבעיה הכי גדולה בלהיות אדיש לכדורגל היא בדיוק זאת: האדישות. כשגברים מתבגרים הם ממילא נעשים קשי-ריגוש; מעטים הדברים שמצליחים לגעת בנו, להסעיר אותנו, אפילו להרגיז אותנו. יוצא דופן גורף מזה הוא הכדורגל, שמוציא ביטויי רגש קיצוניים אפילו מגברים שביומיום הם מתי כספי.
מבאס אותי לקושש משהו לראות כשכל החבר'ה שלי בקטע של ספרד-טורקיה, חסר לי נושא שיחה עם גברים זרים ובא לי טלוויזיה שעולה כמו האוטו שלי, אבל מה שהכי מבאס אותי בעיצומו של יורו 2016 זה ששוב לא אכפת לי. מסביבי לוהטים יצרים, דיבורים, הימורים, ואני יכול רק להנהן כמו הבחור החדש בעבודה כשכולם נקרעים בגלל הפעם ההיא שנאוה מהנהח"ש הקיאה מנה חמה נודלס בסגנון פיקנטי.
ריגוש אמיתי זה לא מותרות: זה להרגיש חי. לקבל הוכחה לקיומו של דופק. לפני שנה, במסגרת משימה עיתונאית ביזארית, יצא לי לטוס במטוס קרב. לא חשבתי שייצא לי אי פעם לעשות את זה, ובטח לא חשבתי שאחוש כל כך חי בגלל זה. אם לומר את האמת, חשבתי שאחוש אחושלוקי בחילה. אבל הרגשתי מרוגש, וזה היה כל כך שובר שגרת דופק-אפס שמאז אני מקנא בכל גבר בן צפונית ל-30 שיוצא לו להרגיש קצת חי מעת לעת. וכבר אמרתי: זה בדיוק מה שכדורגל עושה. אפילו לגברים עם טמפרטורת דם של אפעה.
במלאות 42 עונות כדורגל שלא עניינו אותי בשיט, אני כבר לא גאה בהיותי ייחודי וכבר לא חש נעלה על אף אחד. תכלס, כבר ברור לי שבערב שישי ארגיש כמו ציפי שביט בשעתה: כולם הלכו לג'מבו, ג'מבו ג'מבו, ורק אותי השאירו ילדה קטנה לבד.