ההרגשה הייתה דומה למה שמרגישים כשמסיימים לראות את הפרק האחרון בעונה האחרונה של סדרת מופת - ריקנות מעצבנת. נגמר המשחק, נגמרה הציפייה, נגמר המתח. ועכשיו, מה לעזאזל עושים?
זה היה אחרי סקס שלא חוויתי מעולם, אקט שבו לא היו לי שום זכויות או השפעה. מספר דקות לאחר מכן, היא סובבה את גבה והלכה לישון. הרגשתי שלא באמת זקוקים לי יותר. היא זימנה אותי, ביצעה, סיימה ופרשה.
לאחראית להרגשה הזו קוראים לירון, התגשמות החלום הישראלי, אם יש כזה. קרייריסטית מוצלחת, אם לצמד גורים מהקטלוגים של קופת חולים ויפיפייה שמייצרת נקעים בצוואר על בסיס יומי. לירון היא מה שהפסיכולוגיה בלירה מגדירה: ילדה מרצה. למדה ראיית חשבון, התחתנה בגיל צעיר לחתיך של השכבה וחיה חיי בורגנות בטוחים לשמחת הוריה ושכניהם. הבלגן החל כשלירון החליטה לסיים את נישואיה ולהפוך, רחמנא לצלן, לגרושה פלוס. זעקות ה'אוי ווי' בסביבתה החלו ליילל על גורלה הצפוי וניבאו לה תחזיות שלידן האיומים של נסארללה נראים כמו הבטחה לריזורט. היא הבינה מזמן את מה שהדבילים הללו לא הבינו - תם עידן.
אפילו במשחקי הכס השולטות הן הנשים
העידן הזה שאני מדבר עליו הוא עידן בו הזכר היה השליט, בו הנשים היו נתמכות בכל האלמנטים החשובים: כלכלית, רגשית, ביטחונית וחברתית. כל האלמנטים תלויי הגבר האלו התפוררו כמו אימפריות. אם תנגבו מידי פעם בווישר את הצווחות בדבר מעמד האישה תיגלה לעיניכם מציאות שונה לגמרי, אמנם לא גורפת במאת האחוזים, אך בכמות מספקת בכדי לכתוב את הטור הזה.
במציאות שלנו כיום, נולדה לנגד עינינו 'פרנקשטיין נשית', מוטציה שנולדה במיטת המעבדה לדיכוי האישה. כטבעם של אוכלוסיות שדוכאו אך בכל זאת הצליחו לשרוד, פיתחו הנשים סט תכונות שמאופס כיום על מטרה אחת בלבד: הצלחה בעולם המודרני.
לא יהיה מופרך להשוות את אוכלוסיית הנשים המודרניות של ימינו לאוכלוסייה היהודית בגלות, שתי אוכלוסיות שהתמודדו באופן עקבי עם אפליה מובנית, עם הצרת צעדים ועם דיכוי והשפלה קיצוניים. אך למרות הכל, לא רק שהן הצליחו לשרוד, אלא אף לפרוח.
אל תיבהלו מההשוואה. כשאני חושב על זה, הנשים סבלו לא מעט פוגרומים חברתיים, כאשר הסיטואציה הכי מיטבית עבורן הייתה לשבת בבית ולגדל טון ילדים. אט אט, הן עברו ממצב הישרדות למצב של נסיקה מעלה. החוסן המנטלי, החריצות והאמביציה להוכיח התחילו לכבוש עבורן עמדות כוח שעד אתמול היו די דמיוניות עבורן (אהלן אנגלה מרקל).
סדרות המופת מהטלוויזיה האמריקאית הפכו מזמן למנבאות מציאות. לא מקרי שב'משחקי הכס' המהפנטת, הגיעו שתי נשים לקו הסיום במאבק על השליטה בעולם. שתי מנהיגות עוצמתיות, כל אחת בדרכה היא, אשר הותירו אחריהן שובלים ארוכים של חלקי גופות גבריים וכריזמטיים. ברור שהן עדיין לא שם לגמרי, אך הן שם. מהפכות באמת מתחילות מלמטה, מהרחוב, ממוכר ירקות טוניסאי שמצית את עצמו ומחולל שרשרת מהפיכות בעולם הערבי ומנשים כמו לירון, שמהווה פרזנטורית קלאסית למהפכת ה- 'אני לא זקוקה לגבר יותר', זו שחיבוק אחרי סקס היה חשוב לה פעם יותר מהאקט עצמו, וכעת היא אפילו לא יודעת איך לאיית את המילה.
אם נשים הן גבריות - מה זה גבר?
תאוריית קצה המזלג שלי, יחד עם הנרטיב של הדור בו ׳האני׳ חשוב ואין בלתו, יצרו מהפך מפגר שאנו כחברה בכלל וכגברים בפרט לא הבנו עד הסוף עדיין. אבל דבר אחד כבר כן ברור: הן לא זקוקות לנו יותר! הלך לנו השוט, הן לקחו לנו אותו והחביאו אותו בבוידעם יחד עם התקליטים האהובים עלינו. הן כמו סין, מעצמה שהיא ענק מתעורר, עם מיליארד פוטנציאל, חרוצות וגחמניות שעדיין לא החליטו מתי הן יכבשו את העולם.
בכלל, בואו נתפרע קצת יותר, אם נשים הן עצמאיות כמו גברים ולעיתים מאמצות התנהגות גברית-מצ׳ואיסטית, אז מה זו אישה? Hell, מה זה גבר? נוצר פה טשטוש גבולות מטורף שמי יודע איך ייגמר. אפשר להתחיל לקפל את מפת השליטה הגברית בעולם ובבית, כי נולד פה דור חדש של נשים אשר אומרות לסופרג׳סטיות 'בואו ונראה לכן איך באמת עושים זאת'.
ולירון? היא כבר יצאה מהמעבדה שלי, אפילו לא בהילוך מגושם של פרנקשטיין המקורי, אלא בהליכה בוטחת על עקבי סטליטו שמרעישים בהתרסה וללא שום מבט לאחור. ואני? אני המדען שנשאר מאחור. אבוד, מגרד בראש, עם מעבדה מלאה בכלים מלוכלכים שאני אאלץ לשטוף, נטול הבנה מה היה פה ומה יהיה פה מעכשיו.
