בוקר תמים לפני חודש. קיבלתי שיחה בשעה שכולם ערים אז ניסיתי להתאים את הקול שלי, אבל יצא לי התוכי של בזק עם שפעת. בצד השני איתי מתיתיהו, איש צעיר ואמביציוזי בן 32, נשוי, אב לילד ויו"ר ארגון "HelpApp - הדרך הקלה להתנדבות". הוא התחיל לספר לי קצת על הארגון ועל מסע התנדבות שהוא מתכנן, אז בתור פילנתרופ גדול ואיש של נתינה המשכתי להתעפץ. ואז הוא זרק משהו על אפריקה ואני התעוררתי בצעקות: "כן, אני בא, לא אכפת לי מה התנאים!".
איתי ניסה להרגיע אותי ואמר שזה לא צחוקים ושהולכים להתנדב עם ילדים נזקקים בגאנה ולייצג את ישראל ואפילו צריך לשלם עבור התענוג. עניתי לו "ברור" ושלחתי לאבא שלי וואטסאפ שאני ממשיך את המורשת המשפחתית והולך לשכב עם בחורה שחורה.
אז, התנדבות, HelpApp, אחד הדברים הטובים שיצא לי לעשות. בואו נתחיל.
אה, הבנתי, אין לכם מה לעשות בחיים
אני מגיע לשדה עם אנרגיות שלא מתאימות לשש בבוקר. איתי, מנהלות המשלחת ו-36 חברי משלחת נוספים מסתכלים עליי במבט מבוהל. אני מנסה לעשות רושם טוב ולהתחבר לרוח ההתנדבות שבאוויר, אבל הלשון האינטרסנטית שלי צועקת "באמת שילמתם מאות דולרים בשביל לטוס להתנדב באפריקה יא פראיירים מה יוצא לכם מזה?!".
א. אני לא מקבל תשובה.
ב. אגלה אותה בתוך יומיים.
ג. בינתיים נראה לי ששונאים אותי.
את הטיסה אני מעביר בין איתי ורותם ויאטר. הראשון מייסד הארגון, השנייה מגייסת תרומות. איתי מספר לי שכבר שלוש שנים מצליח HelpApp להנגיש את נושא ההתנדבות למי שבאמת רוצה להתנדב. רותם מספרת שהם הספיקו לרתום לפרויקט מאות ארגונים ויוזמות תרומה לקהילה. הוא מיידע אותי שבזכות האפליקציה החדשה וכנסים ברחבי הארץ הם הצליחו ליזום עשרות פרויקטים ולקשר בין אלפי מתנדבים לעמותות וארגונים שונים. היא פותחת קובץ אקסל שמוכיח מספרית את דבריו. אני נרדם.
אתם יודעים, בשביל הילדים
עם ארבעה טון ציוד, שלושה טון נתינה ושתי שני – מנהלות המשלחת שני מיכאלי ושני פרייס - אנחנו נוחתים בגאנה. פעם קולוניה בריטית ומקום שילוח לעבדים, היום משלמת את המשכורת של אברם גרנט. אחרי נסיעה קצרה של יומיים, האוטובוס זורק אותנו במקום ההתנדבות. מזג אוויר טרופי, חוף ים אקזוטי, חיוכים כאוטיים. על פניו - גן עדן לבעלי פנטזיה על בחורה שחורה. פסגת החופש והאושר, מקום להקים בו בית. בתכלס, פתח תקווה. רק בלי קניונים. ומים. ועצבות.
בבוקר שלמחרת, כמו גם בבקרים לאורך השבועיים הקרובים, אנחנו בבית ספר. שלושה מבני עץ ארוכים וקצת חול שבהם נעשה את מה שבאנו לעשות. אבל אני לא ממש יודע מה באנו לעשות, אז אני פונה לאיתי, שמפנה אותי לרכזת התוכן ששולחת אותי לאחת המורות המקומיות, שאחרי פלרטוט קצר שימשיך בפסקה הבאה, שולחת אותי לשני מיכאלי ששולחת אותי לאחת הכיתות. "פשוט תעשה מה שאתה טוב בו!", היא צועקת. אני לא מבין איך כישרון הסטנגה בנגיעה אחת יעזור לי פה, אבל חוץ מהילארי ושרה אני נוטה לסמוך על בלונדיניות.
ובכיתות זה מכה בי. אני רואה שני מתנדבים, בארי ודקלה, מהפנטים 40 ילדים אפריקאים בשיעור מתמטיקה כשהם עצמם מחפשים כיוונים חדשים בחיים בארץ. אני נחשף לזיו, שבעזרת מקסימום כריזמה ומינימום יכולות ריקוד מלמד את הילדים המופנמים רגעים קטנים של אושר. אשתו וילדה חדשה מהניילונים מחכים לו בבית, אבל הוא כאן. ואני מתאהב בשי, שבמשך שבוע שלם נצמדת לילדה בת חמש שמנסה להשלים חוסרים של מגע. היא נראית חסרת דאגות, כאילו שכחה שהיא מתגייסת עוד שנייה. מאושרת. ממש כמו בארי ודקלה וזיו ורוב חברי המשלחת.
טוב, זה בדיוק העניין. עצוב? תתנדב. הנתינה עושה אותך מאושר? יכול להיות. הבריחה מהמציאות? כנראה. ההתעסקות באחר ולא בעצמך? חד משמעית.
ביזנס ביפור פלז'ר
ממוצע הגילים פה הוא 30. מה שנקרא דור ה-Y. מספיק מבוגרים כדי לצבור טראומות ומספיק צעירים כדי לא לדעת איך להתמודד איתן. כל אחד עם חתיכת סיפור וכולם בצומת. כולם מחפשים. גיא, מרצה בבינתחומי וחובב רחפנים, מת כבר למצוא את האחת. חברו למשלחת, סמוכה, מחפש את הרעיון הבא אחרי שהביזנס שלו נפל לפני כמה חודשים. תום מחפשת את היתרונות שבטייטל החדש והמאיים "גרושה". עדי, מנכ"לית ותיקה, מחפשת עם בתה מאור דרך להתמודד עם אבדן.
40 אנשים, 40 שאלות. וכולם מתחילים לקבל תשובות כשהימים חולפים. פתאום הכל ברור: לסמוכה עולה רעיון לעסק שיעיף את ראשל"צ לשמיים, גיא נשבע שעד סוף השנה הוא ימצא כלה ומאור עלתה על פורמט מדהים לטיול בת מצווש. פתאום כולם נראים טוב, בטוחים בעצמם, יודעים לאן לפנות. אפילו אני. כדאי להתנדב, צריך להתנדב, אם לא בשביל האחר אז בשביל עצמך. הנה, מצאתי את התשובה: הצלחתי להבין את האינטרס ההתנדבותי.
אני ממש מתחיל להאמין בתאוריית ה"להתנדב בשביל עצמך". כבר מדמיין את עמוס עוז לוחץ לי את היד בהערכה בהשקה של ספרי "עצוב? תתנדב!". ואז אני נתקל בה שוב. פלז'ר, זה השם. ביום - מורה בבית ספר של ההתנדבות. בלילה - סתם בחורה עם שם של כוכבת פורנו. יש אנרגיות, יש כימיה, יש הכל. עכשיו אני רק צריך ללמוד אנגלית והיא שלי.
הסבר פניך למקומי
הילדים נפרדים מאיתנו בטקס מרגש בכנסייה המקומית. הם שרים שיר פרידה שהיה נכנס פה לפלייליסט של יום הזיכרון בגלגלצ. והם בוכים. גם אנחנו. באמת היינו שותפים לחוויה מדהימה. לא הצלחנו לשנות את העולם, כי בכל זאת צריך קצת יותר משבועיים של התנדבות כדי להזיז משהו, אבל נגענו בהם וצבענו קירות ושיפצנו ספריות והעברנו שיעורים. מעל הכל, נהנינו.
נועם, חבר משלחת ומובטל, קורא לזה "תיירות הומניטרית". הדיל האולטימטיבי. מצד אחד נחשפים לחיים במדינה אפריקאית, מצד שני לא מרגישים רגשות אשם. התנדבות. ועד כמה שהמושג הזה - "תיירות הומניטרית" - חורק באוזניים עד כדי טוקבקים זועמים, צריך לקבל אותו, לפתח אותו, לקחת אותו צעד קדימה. להפוך את ישראל, מדינת הנוסע המתמיד, למעצמת תיירות הומניטרית. ואת הישראלים - נסיכי הנופשונים לכרתים, קיסרי הדילים בדקה ה-90 ומובילי התרמילאות העולמית - לפרזנטורים של תיירות חכמה ותורמת.
תחשבו על זה: חמישה מיליון יציאות של ישראלים לחו"ל היו ב-2015. מספיק שחמישה אחוז יתיירו הומניטרית וישראל יכולה לוותר על תקציבי ההסברה שלה והתחנפויות לאו"ם. המתנדבים כבר יעשו את העבודה. עד שזה לא יקרה, תורידו את האפליקציה של HelpApp ותתנדבו בארץ. לא בשביל האחר, בשביל עצמכם.
זהו. אני הייתי גיא, זאת הייתה המשלחת ההומניטרית לגאנה וזה היה הטור האחרון שלי בבית הנפלא הזה. היה לי כיף. לאחר כמעט 100 טורים, "הבן של השכנה" אומר שלום אבל נשאר בפייסבוק. ועכשיו, פלז'ר המורה בקו השני והבטחתי לסבתא שלי שאני חוזר עם היקי מקומי. ביי.
להורדת האפליקציה HelpApp:
אנדרואיד https://goo.gl/HtVLc9
אייפון https://goo.gl/JVkfiw