1) כרס בירה לא נוצרת בהכרח מבירה. המונח אמנם מוכר לכולנו, אבל לא צריך להאשים רק את הבירה אלא גם - ואולי בעיקר – את מה שמסביב. נכון, בשליש בירה ממוצע יש כ-140 קלוריות ובחצי כ-225 קלוריות, אז מספיק ששתיתם שניים-שלושה סיבובים ואתם כבר רוויי קלוריות. אבל הבעיה האמיתית היא שבירה כמעט לעולם לא באה לבד אלא עם אוכל בצד כדי "להוריד את האלכוהול" (עם מירכאות או בלי), והנה לכם מצבור של קלוריות עודפות. תוסיפו לזה את העובדה שהכבד שלכם מעדיף לפרק אלכוהול על פני שומן, מה שמשאיר את השומן במחסנים - שהופכים מהר מאוד ל"כרס בירה" (לגמרי עם מירכאות).
2) מצד שני, יש טרנד שמעודד כרס בירה ושדיים גבריים. הנה אופנה שלא נרצה שתחלוף לעולם: בשנת 2015 צץ טרנד העונה לשם dadbod או בתרגום חופשי "גוף של אבא" - מבנה גוף של גבר מבוגר עם כרס קטנה, קצת מן-בובז וגישה כללית של חיבת רביצה.
האופנה החלה בהוליווד כשמספר כוכבים, ביניהם לאונרדו דיקפריו, סת' רוגן ואדם סנדלר, הוכיחו שאפשר להיות עשירים, מוצלחים ומוקפים בדוגמניות גם אם אין לך שש קוביות מסותתות. ריצ'רד בריביסקאס, פרופסור לאנתרופולוגיה וביולוגיה אבולוציונית מאוניברסיטת ייל, אמר אז בראיון למגזין הגברים "מקסים" כי מדובר בתופעה הגיונית לחלוטין מכיוון שגוף כזה הוא דווקא עמיד יותר מבחינה אבולוציונית. עוד הסברים שלא מופיעים באותו מאמר הם תיאוריות פסיכולוגיות שבגדול אומרות ככה: נשים יעדיפו להסתובב ליד dadbod כי זה גורם להן להרגיש רזות יותר ומושכות יותר. אם אתן בקטע, תשמחו לדעת שאנחנו ממש דוחים.
3) לפעמים הכרס שלך היא בכלל התאום המת שלך. כן, בהודו יש מספיק אנשים בשביל שגם סיפור כזה יקרה: רשת ABC פרסמה את סיפורו של סנג'ו באג'ט, אדם הודי שסבל מכאבי בטן חריפים עד שבשנת 1999, כשהיה בן 36, החליט שסבל מספיק והגיע לרופא עם כרס נפוחה כאילו היה בחודש תשיעי לפחות. למעשה הוא התלונן שהכרס כבר מפריעה לו לנשום.
בהתחשב בעובדה שסנג'ו הוא בחור די צנום ובטח ביחס לבטן הכל כך נפוחה שלו, הוא הובהל לניתוח דחוף במחשבה שיש שם גידול ענק - אבל להפתעתם של הרופאים, מגופו הוצא אחיו התאום שעד אז לא ידעו כלל על קיומו.
המוטציה שהתגלתה בגופו של סנג'ו כללה כמה חלקי גפיים שהתפתחו, שיער ואפילו ציפורניים. זה לא היה אדם חי כמובן, אלא מספר איברים שהבשילו מעט. אגב, חלקי הגוף היו מחוברים לאספקת הדם של סנג'ו ויכלו להמשיך ולהזדקן בתוכו במשך שנים. וואו, זה משנה לגמרי את משמעות הביטוי "מת מבפנים".
4) האדם השמן בהיסטוריה הגיע למשקל של יותר מ-600 ק"ג. ג'ון ברוור מינוץ מארה"ב מת בשנת 1983 בגיל 41. במהלך חייו הוכר בספר השיאים של גינס כאדם הכבד ביותר שתועד בהיסטוריה: משקלו הגיע לשיא של 635 ק"ג.
מינוץ' סבל בחייו מבצקת חמורה שגרמה לגוף לצבור נוזלים חוץ תאיים עודפים. ההערכה הייתה שבעת השיא, 400 ק"ג ממשקלו היו נוזלים עודפים כאלה. מינוץ שבר עוד כמה שיאים בחייו, בין היתר הפרש המשקל הגדול ביותר בין חתן לכלה - הוא התחתן עם חברתו לחיים ששקלה קצת פחות מ-50 קילו - וגם השלת המשקל הגדולה בהיסטוריה, כשהצליח להוריד כ-419 ק"ג במהלך אשפוז של 16 חודשים. אלא שלאחר מכן הוא צבר בחזרה עוד 200 ק"ג כתוצאה מהבצקת שהביאה בסופו של דבר למותו. זהו, בחיים לא נגיד יותר שאנחנו מרגישים מפוצצים.
5) כרס יכולה להיות דבר די גמיש. מכאן צמח הטרנד האינטרנטי ליצור קוביות מכרס בשנייה. או במילים אחרות, הנה כמה אנשים שלא היינו מתנגדים שייעלמו מהעולם ויגרמו לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו:
6) לכרס שלנו יש מוח משלה. חוקרים רבים מנסים לפענח על סודותיה של מערכת העיכול, שמוכיחה שוב ושוב שאנחנו לא יודעים עליה מספיק. רק בשנים האחרונות התברר שלמערכת העיכול יש "מערכת עצבים" משלה - כך על פי מספר מחקרים שאחד מהם פורסם בהרחבה ברשת BBC.
מערכת העצבים של העיכול נשלטת בידי תאים עצמאיים, דמויי תאי מוח, שנמצאים במערכת העיכול. מספר חוקרים אפילו מפליגים עם המחשבה ומנסים למצוא הוכחה לקיומה של "תחושת בטן" כתהליך מחשבתי ממשי שמתקיים באותה מערכת מוח משנית בגוף. כתבו את זה בירחון המדעי "סיינטיפיק אמריקן", אז בבקשה תפנו אליהם את הפחחח הזה.
7) לא, כפיפות בטן לא יעלימו לך את הכרס. מה שכפיפות ותרגילים אחרים עושים זה לחזק את שרירי הבטן, אבל זה לבדו לא מעלים את השומן הבטני. בדיוק בגלל זה אומרים בפיתוח גוף ש"שרירי בטן נוצרים במטבח, לא בחדר הכושר". חומר למחשבה אם אתה מבלה יותר בראשון מאשר בשני.
8) טוב, זאת לא בדיוק כרס אבל לא יכולנו להתאפק: הדפקט הזה נתן לשישה רכבי משא לנסוע על הבטן שלו. זה סוג הבידור שהציעה תכנית לילה גרמנית כשהביאה מפתח גוף אמריקאי שהוכיח שיש לו שרירי בטן חזקים במיוחד - שישה כלי רכב, החל מטנדר ועד למשאית, עברו מעל הבטן שלו בזה אחר זה. אכן בידור.