נשים פולניות (צילום: blogspot.com)
די, אל תתבאסי, זה דווקא חמוד שהוא קורא לך לולה | צילום: blogspot.com

האישה הפולנייה היא נכס צאן ברזל בפולקלור הישראלי. היא מוטיב חוזר בכל סרט קאלט ישראלי ("אני אוהב אותך לולה!"), מושא לטענות של כל גבר שרצה להתחתן עם אשכנזייה ("כל הזמן מיגרנות"), וכמובן שהיא הסמל המסחרי לסלוגן הכי ישראלי שיש – לא זורקים אוכל! אחרי 65 שנה של קיבוץ גלויות והרבה שעות בביקיני בחוף, נהיה כבר קשה יותר לזהות את הפולניות שבחבורה, למרות שהמיתוסים, כך נראה, לעולם יישארו. אז איך בכל זאת בודקים עד כמה הדעות הקדומות נכונות? הולכים למקור כמובן.

המקור, במקרה שלנו, הוא ורשה. אין כמו ביקור בבירת פולין ומגע ישיר עם המקומיות כדי לבדוק אם מה שמספרים על הפולניות נכון – בלי שיזוף אגרסיבי ובלי שנגע בהן החספוס הישראלי. השיטה, כמו בכל מחקר רציני, כללה צפייה והתבוננות, תשאול, ניסוי וטעייה והתבססות על מחקרים קודמים. הכנסנו גם הרגשה כללית ואת האנרגיות באוויר, ובסופו של עניין הצלחנו לנפץ ארבעה מיתוסים מרכזיים בכל מה שקשור לפולניות.

מיתוס 1: נראות כמו דודות

עם הכניסה לבירה הפולנית, בין הבתים המפוארים שנחשפו אלינו, נחשפנו גם לנשים הפולניות במלוא הדרן. את המדשאה בגג הספרייה של האוניברסיטה אכלסו בנות בהירות עור ובהירות עיניים שביקשו לנצל את אחר הצהריים השמשי כדי להתחמם, את רחוב העולם החדש שטפו בנות בחופשת סוף השבוע שלהן, ומרכזי הקניות היו מלאים בנשים להוטות שופינג.

טיול בוורשה, גני וילאנוב (צילום: אבי אליהו)
המטרה: הבחורות מהתמונה למעלה, על הספסל הזה | צילום: אבי אליהו

אז כן, בנות הדור הישן עדיין כאן. הן לובשות שמלות פרחוניות או מנוקדות שכנראה שבעבר היו מפת שולחן, יש להן את המידלדל המפורסם מתחת לזרוע והשיער אסוף תמיד מעלה. בדיוק מה שבועז דוידזון היה מלהק לתפקיד של אמא של בנצי באסקימו לימון. אבל השאר? היו יכולות למלא בכיף את התפקיד של לולה.

אתם יכולים לצטט אותי: הפולניות מהדור החדש אלו השבדיות של המאה ה-21. היופי הפולני הוא לא פחות ממהפנט; הוא ממחיש באופן מובהק מאוד את המיקום של פולין בין הגוש הקומוניסטי – שממנו הן שאבו את היותן נשים נאות עם מראה מוקפד – לבין תרבות המערב, שמקדמת שפע. ושפע, לא חסר.

מסקנות המחקר: מיתוס שיש לגנוז ומהר.

מיתוס 2: לא זורמות

צרפתי שמתגורר בוורשה, סיפר שהפולניות לעומת הצרפתיות מרבות לחייך, ושאם מקפידים להתלבש יפה, הן גם זורמות. "אופן מיינדד", לדבריו. מיד לאחר השיחה איתו, הוא שלח אותי להתחתך לקראת הערב וזרק אותי אל המים העמוקים של ורשה כשאני לבוש במכנס אלגנטי, חולצה מכופתרת ומבושם היטב.

זירת הניסויים הראשונה הייתה מועדון המיראז', מועדון שנבנה בחלל תת קרקעי ששימש עד לא מזמן מקלט גרעיני. העיצוב – סליזי. המועדון – כמעט ריק. מלבד כמה בני נוער שרקדו ברחבת הריקודים ישבו שלוש בנות שחלקו ביניהן חצי ליטר בירה. כשאני אוחז בכוסית ויסקי פניתי ליפה מבין השלוש וביקשתי להצטרף אל השיחה. התשובה הייתה מהוססת. בהיותי נחוש למלא את משימת העורך קיבלתי את זה ככן, התיישבתי ומצאתי את עצמי בשיחה עם שלוש סטודנטיות ביישניות, כאלה שנראה שלא שתו בירה מעולם.

את השיחה גלגלנו בקושי. כששאלתי עלמת חן על מוצאה, היא סיפרה ברצינות שהיא לא מוורשה אלא מאחד הכפרים מצפון. כששאלתי אם בילדותה היא חלבה פרות, הופיעו ניצני חיוך חינניים על פניה. אין פרות בבית, צחקקה, אבל מיד תפסה את עצמה, נזכרה שהיא פולנייה והתנהגה בדיוק כמו שהאמא והאבא הפולנים שלה היו מצפים ממנה לנהוג עם פרענק שכמוני. במילים אחרות רמזה שכדאי שאני אלך. הלכתי.

אין תמונה
נבחרה לייצג את בנות פולין: ג. קרופה, ילידת ורשה

הזירה הבאה הייתה זירת הקניונים, בה רווק בודד שכמוני מנסה למצוא את עצמו בין ערימות בגדים. אניה, מוכרת בגדים בלונדינית, שמחה לעזור. אחרי סשן ארוך של יציאה מתאי מדידה ושלל חיוכים, היא רמזה שחנות בגדים היא לא הזירה הנכונה בשביל כל זה (בכל זאת פולניה) ושאם רוצים סיפור המשך, עדיף לשקול לוקיישן אחר. שיטת הפלירטוטים עבדה גם על המלצריות, הדיילות – ואפילו על הפקידה בביקורת הגבולות.

להלן המסקנה: הן לא זורמות בקלות, הן אוהבות שעובדים קשה בשבילן. בחיוכים הן נדיבות.

מיתוס 3: רק טענות

כדי לזהות פולנייה, לא צריך להתחיל איתה ולא צריך להתחתן איתה – מספיק שיחה קצרה. מכירים את המיתוס? אז תמחקו אותו בבקשה. במהלך הביקור הקצרצר, יצא לי לקיים שיחה ארוכה עם ג'והנה, יוצרת סרטים צעירה שבאה לספר לנו על סצנת הבילויים בעיר ועל החיים של הצעירים בה. ג'והנה כבר ראתה עולם, היא הספיקה להתגורר בעוד שתי ערים בפולין ואת ורשה היא מכירה כעיר מולדת מבפנים ומבחוץ.

עד כמה את והחברות שלך מרוצות, ג'והנה? שאלתי בתמימות, ובתוכי התכווצתי בציפייה למטח תלונות. אבל לבחורה היפהפייה הזאת לא היו טענות. כמה שניסיתי להוציא ממנה את הג'וס, את המרמור הפולני שהפך להיות מותג כאן בארץ, לא הצלחתי להוציא ממנה טיפת רפש. תגידו שהייתי אורח, תגידו שזה הנימוס האירופאי, אבל ג'והנה לא הייתה היחידה שגרמה לי להרגיש שתלונות זה לאו דווקא הספורט הלאומי של הפולניות. יכול להיות שלא חיפשתי מספיק טוב?

המסקנה – לא רק טענות.

מיתוס 4: מבשלות אוכל תפל

אני אמנם מגיע מבית מזרחי, אבל לגפילטעפיש ולחזרת יש מקום של כבוד בזכרונות הילדות שלי. מעבר לזה, הכניסו לי טוב טוב לראש שאני צריך להעריך כל יום שישי עם קובה טוב ושאם הייתי נולד בבית פולני הייתי צריך להסתפק בתפוחי אדמה מתובלים במלח לארוחת בוקר, צהריים וערב.

טיול בוורשה, פירוגי (צילום: אבי אליהו)
פירוגי. שווה כמעט כמו ג'ואנה קרופה | צילום: אבי אליהו

בוורשה, הרשו לי לבשר לכם, לא חסר מה לאכול. אחרי ארבעה ימים של הרבה אוכל פולני, בעיקר פירוגי (כיסוני בצק עם מילויים שונים), אני חוזר לארץ עם תחושה של עוד. יסלחו לי אבותיי, אבל הגבר שיקבל פעם בשבוע פירוגי מהאישה הפולנייה שלו, כנראה שלא יהיה פחות מאושר מאותו הגבר שיקבל מרק מהביל של קובה.

ומכיוון שאי אפשר לסיים מחקר כזה בלי המיתוס הידוע מכולם, ביצעתי במסעדות גם את הניסוי המקורי "לא גמרתי מהצלחת", רק כדי לראות איך יגיבו המלצריות. גם זה עבר בשלום (אלא אם כן הן ריכלו עליי בזעם אחרי שהלכתי).

המסקנה – יכול להיות שיש פולניות שלא אוהבות לבשל, אבל אין אישה פולנייה שאין לה מה להציע.

***

אחרי ארבעה ימים בוורשה, אין ספור בדיחות שחורות ובדיחות על הפולניות, המסקנה הסופית של המחקר הבלתי מתחייב שלנו היא שהאומה הפולנית התקדמה הלאה – בעוד שאנחנו, כך נראה, מתעקשים לדרוך במקום. המיתוסים על הפולניות ימשיכו לעד להיות חלק מהחיים שלנו, אלכס חולה אהבה ימשיך להיות חלק בלתי נפרד משיעורי היסטוריה והמשפט "ממני, לא נפטרים בכזו קלות", יהיה תמיד נחלתן הבלעדית של הפולניות. איזה מזל שאנחנו אוהבים אותן כל כך.

הכתב היה אורח של חברת איסתא.

>> להתחיל עם בחורות בחוף הים: עשה ואל תעשה