תנו לעשן, בחיאת

אנחנו כבר מכירים את הריקוד הזה. מדי פעם מגיעה העיתונות למסקנה שכבר מזמן לא שמענו כמה חוק העישון הפך לבדיחה בתל אביב, כמה תל אביב מצפצפת על הריאות שלנו, איזה לא בסדר זה שהברמנים בתל אביב עושים ללקוחות שלהם מאפרות מתחתיות של הייניקן, למה כולם מצפצפים על החוק? מראיינים מישהו מעמותת אוויר צלול, ריאות מלבלבות או חמצן מנג'ס, הוא אומר דברים חריפים מאוד בגנות המעשנים ומשלחיהם, הטוקבקיסטים אומרים שזה לא בסדר שהסיגריות לא יוצאות מחוץ לחוק בגלל שכשהחלון של הסלון פתוח מריחים את הסיגריה של השכן, ואז כולם שוכחים מזה. החיים ממשיכים, אפופי עשן ומאושרים, עד שאיזה עיתון מגיע למסקנה שכבר מזמן לא שמענו כמה חוק העישון הפך לבדיחה בתל אביב.

האינטרסים של העירייה

מבחינה משפטית, שונאי העשן מנצחים. התיקון לחוק שהוביל גלעד ארדן אוסר לא רק על עישון במסעדות ובברים – הוא גם אוסר על הצבת מאפרות בשטח המקום. יש תקנה שלמה הנוגעת להצבתם של שלטי איסור עישון, ניסוחם, מיקומם, הארתם, עיצובם (כולל תקנה שמבטיחה שהשלטים לא יצבעו בדיו רעיל, למקרה שרציתם ללקק את השלט האוסר עישון). הציבור יכול לתבוע אזרחית גם מעשנים וגם מקומות המתירים עישון וגם את המעשנים עצמם. ובכל זאת מעשנים תחת כל ברמנית רעננה. למה מעשנים?

אם תשאלו את אנשי העמותות, הם יגידו לכם שלעירייה פשוט לא איכפת מספיק, והמעשנים הם נבלות, שונאים לא-מעשנים, שכל עוד לא יקצצו להם את הכנפיים, הם ימשיכו להרעיל במיני סרטנים את כל חובבי החמצן.

כל הדברים האלו נכונים (במיוחד השנאה שרוחשים מעשנים לנודניקים), אבל יש כמה סיבות עמוקות ורלוונטיות יותר להמשך העישון: החוק הזה הוא לא הוגן, לא מידתי ולא סביר. אכיפת החוק הזה שווה פגיעה בחיי הלילה, והעירייה יודעת את זה, ולכן היא מתקשה מאוד לאכוף אותה באותה עליצות שבה היא גוררת לך את האוטו.

חיי הלילה, תנו להם להיות חיי לילה

להגיד שעישון ושתיה הולכים יחד זו חזרה מיותרת על הברור מאליו: כמו להגיד שלשבת בבר הולך ביחד עם צריכת אלכוהול. לא, לא חייבים לעשן כשיוצאים לשתות. אבל להגיד לאחרים שאסור להם לשלב את שתי הפעילויות האלו זו באמת חוצפה שאין לה שיעור. יודע מה, אני לא אעשן. אבל אתה תשתה רק דיאט קולה. הולך?

האנשים שניסחו את החוק הזה, בעצמם ככל הנראה רחוקים שנות אור מעולם הבילויים, לא יודעים את ההבדל בין מסעדה ובין פאב (ולכן החוק מציין שהוא חל ב"מסעדה... בית משקה, מועדון... כולם להלן – בית אוכל"). אבל יש הבדל בין מסעדה, שבה זה כנראה באמת לא בסדר לעשן בתוך הפירה של מישהו אחר, ובין אותו "בית משקה" המצוין בחוק, שהוא לא בית אוכל, אלא בר, ולא סביר לצפות שיהיה נקי מעשן, כדי שכולם יחזרו הביתה עם ריח נעים של שמפו בשיער. יש משהו מלוכלך בברים, יש משהו אפל. וככה זה אמור להיות.

בעלי הברים הם הקורבנות של החוק הזה. מצד אחד, כדי שהעיר תחיה את חיי הלילה שלה היא צריכה ברים שיהיו חלק ממנה, לא סגורים באיזה מתחם מגודר בנמל. מצד שני, היא צריכה שגם מי שגר מעל בר יהיה מסוגל לישון בלילה. ומצד שלישי, היא דורשת מיושבי הברים לצאת החוצה כשהם רוצים לעשן, כדי להפריע לשכנים, כדי שאלו יתלוננו למשטרה. 

מותר לבעלי המקום להחליט שהם רוצים בר ללא עישון, שהם מעדיפים את הלא-מעשנים על פני המעשנים. אבל תנו להם להחליט. ובאין הגינות בחוק, באין גזרה שהציבור באמת יכול לעמוד בה, אל תצפו שהחוק הזה יהיה יותר מאשר אות מתה.

ושאלת מיליון הדולר: מה עם הסרטן?

כאן אומרים חובבי החמצן שהדיון כאן הוא בכלל לא על למי כיף ולמי לא כיף: סיגריות מסרטנות, וזהו זה. אבל למרות שיש לנו הררי מידע על הקשר בין עישון ובין מחלות קשות, המידע שיש לנו לגבי סכנותיו של העישון הפסיבי מועט ולא משכנע. המחקר המקיף העיקרי שנערך בתחום אינו אמין משום שמסקנותיו סולפו. אין הוכחה מוצקה על הקשר בין עישון פסיבי למקרה מוות אחד. לאסור על עישון מתוך מיעוט המדע הזה זה פשוט לא רציני. (יש הרבה דברים שיכולים להרוג אותך בבר. הדבר הכי קטלני? אתה יודע, נוזלי כזה, איך קוראים לזה, הדבר הזה שבאת לבר כדי לשתות אותו).

מה שמותיר אותנו עם העובדה שהרבה אנשים רוצים שיפסיקו לעשן בברים משום שהם לא אוהבים שמעשנים לידם אנחנו מבינים אותם – אבל זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה של החוק שמישהו מחוקק חוקים נגד יצירת ריחות רעים, ואנחנו לא בטוחים שאם מחוקקים נגד ריח רע, אנחנו היינו מתחילים עם טבק. למשל: לקרוא לעמותה של תל אביבים "אוויר צלול"? אתם צוחקים עלי, נכון?