"סליחה", התחלתי השבוע עם מישהי ברחוב, "את יודעת במקרה מה העונה?". היא חשבה לרגע, ואז ענתה "יש לי חבר". לא לחינם לא ידעה אותה יפהפיה תפוסה את התשובה הנכונה, בין הטילים הרקטות, המרחבים הממוגנים וחדרי המדרגות, מישהו בכלל זוכר שקיץ?
ואם כבר קיץ ו"צוק איתן", גם הרוחצים במרכז הארץ מצאו את עצמם נמלטים על נפשם מחוף הים בזמן אזעקה. עם כל הכבוד (ויש המון!) לכיפת ברזל, על ה"בועה" היא לא יודעת לגונן ואת רעש ההתנפצות שמעו טוב מאד גם בעזה. אז בזמן שרבים מחבריי מגויסים ללחימה ושומרים על כולנו, החלטתי לבדוק האם יש עדיין חיים בחוף הים. התוצאות, חברים, עגומות במקצת, אבל ביומיים של שוטטות הצלחתי בכל זאת למצוא כמה אמיצות ולתהות על הצוק האיתן הפרטי שלהן.
מי שאמורות לפחד יותר מכולן הן התיירות, אבל הסטיגמה הזו הוכחה כלא נכונה, לפחות במקרה של מריה בת ה-22 מגרמניה וחברתה סשה בת ה-27 מהיונייטד-סטייט אוף ג'ון קרי, שנפגשו ממש היום, בדרך אל הים. "זו הפעם השביעית שלי בישראל", מתגאה מריה. "היה לי חבר מרחובות, ויש לי המון חברים בארץ. אני לומדת בגרמניה עבודה סוציאלית, ובאתי לכאן לעבוד בהתנדבות בבית אבות בראשון לציון".
כמה זמן את נמצאת בישראל?
"הגעתי ממש יום לפני שנחטפו שלושת הנערים, ואשאר כאן שלושה חודשים. אני לא מפחדת!".
מעניין אם היא מדברת עם האבות בראשון על מעשי האבות מגרמניה, חשבתי בלבי בזמן שהעברתי את שרביט הדיבור לסשה, שעבורה העניינים קצת מורכבים יותר. "זו הפעם הראשונה שלי בארץ, אני נמצאת כאן כבר שבוע וקצת פחדתי לפני שבאתי. ההורים פחדו יותר ולחצו שלא אסע, אבל אחרי שדיברתי עם חברים בפייסבוק, החלטתי לבוא בכל זאת".
לפני שאני נפרד מהן לשלום, הן מבקשות שנחזיק ידיים ונתפלל לשלום החיילים והאזרחים משני צדי המתרס. אני זורם, אומר אמן ושט הלאה מהן, לעבר היעד הבא.
חוף הים די ריק, ולא קשה לאתר בו את דלפין, ג'וליה ונדיה, שלוש צרפתיות אדמדמות בנות 27, שהגיעו לארץ רק אתמול.
מה, השתגעתן?
"מה פתאום מון אמור, למה שנבטל את החופשה שלנו? להיפך! בצרפת שומעים המון דעות קיצוניות לכאן ולכאן. כולם צועקים בעד או נגד ישראל, הדעות מאוד קיצוניות ויש הפגנות ואלימות ברחובות. מאד סקרן אותנו להגיע בעצמנו, לדבר עם אנשים בישראל ולהבין טוב יותר מה המצב. בינתיים הספקנו להיות במלון בזמן אזעקה אחת, והשד ממש לא היה נורא".
אתן מתכננות לטייל בעוד מקומות בארץ? אולי לבקר חיילים?
"בטח. ניסע לירושלים, לחיפה, לים המלח ואולי גם למצדה. לאזור שסמוך לגבול עם עזה לא נתקרב, אבל אם אתה מכיר מועדון טוב שבו אפשר לפגוש לוחמים בחופשה, נשמח לדעת איפה הוא"...
אני ממליץ על המרחב המוגן בדירת החדר וחצי שלי, ומספיק לשמוע מהן סיפור מרתק על פירוש השם "פד גאזה". מסתבר שאותה תחבושת ידועה, שלצערנו נעשה בה שימוש רב מדי לאחרונה, קיבלה את שמה מהקרבות הקשים שניהל נפוליאון על כיבוש העיר עזה (גאזה בלעז) ומשמעות שמה הוא פשוט "תחבושת עזה". "רואה, אתם לא הראשונים שנלחמים שם", אומרת נדיה. "הלוואי שתצליחו להסתדר אחד עם השני. גם בין צרפת לגרמניה הייתה פעם שנאה תהומית, והיום אנחנו חברות טובות".
הלוואי שתבואו אליי לממ"ד, אני מסכים איתה בהנהון נמרץ, ונפרד לשלום.
לפני שהספקתי לנוח מהצרפתית, אני קולט שתי בלונדיניות מחבקות אחת את השנייה בהתרגשות. מתברר שמדובר בויקטוריה (טורי) וסופיה בנות ה-24, הראשונה מקליבלנד והשנייה ירושלמית, והן בנות דודות שנפגשות בפעם הראשונה בחייהן, דווקא בחוף הים של תל אביב.
טוב שנזכרתן.
"עד עכשיו לא יצא, קליבלנד נורא רחוקה מירושלים".
טורי, מה מעשייך בארץ?
"הייתי בפרויקט 'תגלית' ועכשיו אני בחופשה. בשבת אטוס חזרה לארה"ב ואמשיך בלימודי הרפואה".
ההורים לא פחדו שתבואי לישראל?
"כן, אבל עשינו הרבה בירורים והחלטנו שמספיק בטוח כאן וחבל לוותר על חוויה כמו תגלית. אגב, גם ההורים שלי נמצאים כרגע בישראל, הם מבקרים קרובי משפחה".
עבור סופיה, בת הדודה הירושלמית, חווית המפגש מתערבבת עם דאגה לאחיה הצעיר המשרת בסדיר ונמצא כרגע בגבול עזה. "אני רוצה שתכתוב שאני מאחלת לאחי הנסיך ולכל החברים שלו והחיילים בכלל, שיחזרו הביתה לשלום וכמה שיותר מהר", היא מבקשת.
הנה כתבתי.
ימין ושמאל רק חול וחול, אך לפתע צדה את עיני בלונדינית מצודדת. אני מצודד אליה את הקנה, ושומע שמדובר בסופיה בת ה-29, עולה חדשה מאוסטרליה הבנויה, שנמצאת בארץ כשנה וחצי. "עשיתי עלייה כי מאז ומעולם ראיתי את עצמי ישראלית", היא מספרת. "דווקא היום, כשכל החברים שלי בכלל לא מבינים מה באמת קורה כאן, אני מרגישה גאה וחזקה יותר, ודואגת להגיד את זה לכולם, בעיקר לחברים בפייסבוק".
לצידה של סופיה יושב עידן, בן 31 שעשה לפני חצי שנה עלייה מהולנד ומזדהה לחלוטין עם התחושות עליהן מדברת חברתו לספסל האולפן. "אני כל היום בפייסבוק, מתווכח עם כולם ועושה הסברה למען ישראל. באנו לים כדי לתת לאצבעות קצת מנוחה, ואחר כך נמשיך בכוחות מחודשים", הוא מודיע.
כהולנדי, חשוב שתדע שישראל סובלת גם מיובש קשה. יש לך איפה להתארגן?
"יש לי חבר".
"גם לי", לא משאירה סופיה פתח לתקווה. הלאה.
מאיה, בת 19 מצפון תל אביב, דווקא ממשיכה עד כמה שאפשר בשגרת יומה, הכוללת שירות בצה"ל והרבה ים. "אני באה לחוף מתי שמתאפשר לי, כדי למצוא קצת שקט ולנוח", היא מספרת. "הייתי בים גם בזמן אזעקה, וזה היה מפחיד, אבל נשארתי במקום ולא רצתי בהיסטריה ואחרי כמה דקות הכול נרגע שוב".
את יוצאת לבלות כרגיל?
"ברור שאני יוצאת פחות, כי יש אווירת נכאים כללית, אבל חשוב מאד שלא נשקע בזה ונמשיך בשגרה עד כמה שאפשר. ברור שאחת השאיפות הגדולות של החמאס היא להשבית את החיים במרכז הארץ, ואני לא רוצה לתת להם את הניצחון הקטן הזה".
רגע לפני שאני שוטף את החול מהרגליים וממשיך גם אני בשגרה שלי, נתקלות עיניי בארבע מופלאות מגבעתיים, כולן חיילות משוחררות ויפות. עמית, עמית, מיכל ואורי הן חברות ילדות וכולן בגיל הנכון כל כך 21.
אתן בטח מכירות המון חבר'ה שנמצאים בעזה?
"ברור, יש לנו שם המון חברים וגם בן זוג אחד, לא חשוב של מי. המלחמה הזו לא עוברת על אף אחד בקלות, לא בחזית ולא בעורף. לפני כמה ימים ביקרנו מישהו שלמד איתנו בכיתה ונפצע קל, וכשביקרנו אותו הבנו שאין דבר כזה פציעה 'קלה'. את השריטות מהמלחמה הזו עוד נראה הרבה בעתיד".
כמה פשוט, ככה נכון. ועצוב. הלכתי לים לחפש קצת שפיות בביקיני, ולמרות הרבה חול חשוף ומעט שמשיות ומגבות שעליהן שזופים ושזופות, נדמה לי שמצאתי. שבת שלום וסופ"ש שקט וגבה גלים.