קיץ 2006 היה קיץ קשה. הייתה מלחמה, והבית של ההורים שלי בצפון חטף קטיושות – אבל זה היה כלום לעומת המונדיאל שהגיע לפניה, וחירב לי למשך ארבעה שבועות תמימים את מערכת היחסים החדשה שניסיתי לטפח.
לא אשקר: אני זוכרת שהיו לילות שאפילו בכיתי. לא הבנתי למה הכדורגל חשוב לו יותר ממני, לא הבנתי איך זה יכול להיות שהוא רוצה לראות את זידאן יותר משהוא רוצה לראות אותי, לא הבנתי מה זה אומר על האהבה שלו אלי. איכשהו, לא היה לי לפניו אף בן זוג שהיה אוהד ספורט מושבע כל כך – ובכלל לא ידעתי איך מתנהלים בתוך סיטואציה כזאת. להרפות? לנג'ס? איפה עובר הגבול, איך להתגבר על תחושת ההשפלה והנידוי, ושאלת השאלות: האם יכול להיות שבמשך חודש שלם הוא לא מקדיש לי זמן ותשומת לב, ולמרות זאת העיסוק האובססיבי שלו במשחק הפרימיטיבי והמפגר הזה לגמרי עושה לי את זה? איך יכול להיות שחרף כל העלבונות, בחיים לא הייתי מעדיפה על פניו גבר שלא צופה בספורט?
לספורט אנחנו מוכנות להפסיד, ובכבוד
יש משהו מאוד אצילי באישה שמפסידה למשחק כדורגל בתחרות על ליבו של גבר. משהו כמעט הירואי. כשמסתכלים על זה ככה, זה בעצם לא משפיל בכלל להינטש לחודש לטובת המונדיאל. למה את לבד, איפה הגבר שלך? הוא לא במסיבת רווקים עם חברים, משתולל על איזו חשפנית; הוא לא ביקש ערב חופשי, או נרדם על הספה במקום להרים את עצמו ולבוא אליך – שום דבר נורא כזה. הוא פשוט רואה כדורגל, ואת לגמרי סבבה עם זה.
ספורט הוא היריב היחידי שאנחנו מוכנות לתת לו לנצח: לא נוותר בקרב נגד הידידה הכי טובה (בואו נקרא לה בשמה, הזונה), לא ניתן לתחביבים כמו קולנוע או פוקר להביס אותנו ואפילו לא נמצמץ לפני שנכריע לטובתנו את המערכה על מקומנו בלב שלו, כשהאויבת הכי עיקשת תהיה האמא הניג'סית שלו עם האוכל המסורתי ה"אין-כמו-של" שלה. אבל כשיש כדורגל, אנחנו זזות אחורה ביראת שמים – חלילה לא נרצה לעמוד חוצץ בין הגבר שלנו לבין הצרפתי המיוזע החביב עליו, כי איכשהו – למרות שאין ספק שאנחנו מתעלות עליו, לפחות בתחום ריח הגוף – אין לנו שום סיכוי נגדו הערב.
מונדיאל: ההוכחה שהגבר שלי הוא גבר אמיתי
אנחנו מוכנות לוותר לספורט מתוך תחושה קמאית שהוא היה כאן לפנינו, ושאין לנו זכות לדרוש תשומת לב (או לבקש שהוא יבוא איתנו לחתונה של החברה הכי טובה שלנו) בערב של משחק. אנחנו עושות את זה קצת, בעצם, בשביל עצמנו – כי כשאנחנו מתנצלות שהבבון רואה כדורגל ולא יכל להגיע, אנחנו אומרות את זה טיפה'לה בגאווה. כן, יש לי בבון בבית. גבר-גבר, חייתי, יצרי, כזה שרואה כדורגל ויורק קליפות של גרעינים. והחבר שלך, חמודה, זה שקפץ איתך לבקר את ההורים שלך בערב של החצי גמר, הוא - איך לומר את זה? לא מתקרב אפילו למוקדמות במשחקי אליפות העולם בגבריות.
את כל המסקנות האלה השכלתי להבין במהלך המונדיאל של קיץ 2006, עת הייתי מצפה מייבבת לחבר הבבון שלי שישוב לזרועותיי מזרועותיו הלחות של זידאן. עברו ארבע שנים והנה הוא שוב איתנו כאן – אבל אני איני שוב אותה האישה המובסת שהייתי. היום אני ניצבת בגאווה, מברכת את המונדיאל לבואו, וקורצת לו מאחורי הגב של הבבון שלי – כי אחרי הכל, בעוד חודש הוא יעלם כלעומת שבא, ואני אשאר לבדי עם האיש הזה שמדבר על הרגשות שלו וקונה קרמים בסופר. לפחות למשך ארבעה שבועות, המשחק הפרימיטיבי והמפגר הזה יזכיר לי מה כל-כך עושה לי את זה בגבר הזה.