יום שישי, 00:22
האישה הלכה לישון. גם הילד נרדם לפני איזה שעתיים. משעמם לי. נראה לי שאני אראה עוד פרק ב"מחוברים".
יום שישי, 0:51
לא יודע למה אני רואה את זה בכלל. התוכנית הזו מתיימרת לבנות את דמות הגבר הכל-ישראלי, מודל 2010: תקוע בתחת של עצמו, לא רואה אף אחד ממטר, מחפש רק לזיין, לעשן ולשתות, לא עוזר בבית, לא מסוגל להתחייב. כל ההתקדמות שרשמה הגבריות בחמישים השנים האחרונות – מכרסתן שעיר שמגיע הביתה מהמפעל, קורא את העיתון, רואה חדשות, שותה בירה, תוקע גרעפס והולך לישון, ועד מטרוסקסואל רגיש שבוכה בסרטים של ריצ'רד גיר ושומר על הריבועים בבטן – נמחקת תוך שני פרקים, מקסימום שלושה.
מה חושבות עלינו הנשים אחרי שהן רואות את רן שריג מקטר על כך שהוא לא זוכה למציצה הגונה מדי יום ביומו? שזה הדבר היחיד שמחזיק אותנו בחיים ומונע מאיתנו לקרוס אל תוך עצמנו, חרמנים עד מוות, פשוטו כמשמעו?
ואיך אפשר בכלל להימשך לגברים אחרי שצופים בדודו בוסי – שתוקע בנשים מבטי זימה מזוגגי אלכוהול שלא היו מביישים אשמאי עירקי בן 80 – מלהג על כך שאישה שלא תסכין עם הרגלי השתייה שלו יכולה ללוות את עצמה החוצה? שלא לדבר על זה שאם היא מצפה לאיזו התחייבות מינימלית מצידו – נניח, לא לשכב עם נשים אחרות במקביל – אז שתלך לקרוא את הספרים של מישהו אחר.
פשוט גועל נפש. כל הגברים שאני מכיר – ואני בכלל זה – ממש לא כאלה.
יום שבת, 9:14
אני: תגידי, מה את חושבת על "מחוברים"?
היא: זו אחלה תוכנית. אני במיוחד אוהבת את הקטעים של שי גולדן – זה מזכיר לי קצת אותנו, בעיקר כשהוא ירד על אשתו שהיא לא ידעה איך לסדר את הספרים בספרייה, ולא שמעה אף פעם על פרימו לוי.
אני: אבל את כן שמעת על פרימו לוי. לגבי כל האחרים – באמת אין לך מושג.
היא: יופי, אתה רואה למה אני מתכוונת? גם אתה אוהב הרבה פעמים להתנשא עליי, ולמזלך הגדול אני אישה אמפתית ומבינה – ממש כמו אשתו של גולדן – שלא מתרגשת מהשטויות שלך.
אני: אם את אומרת. ומה לגבי שאר הדמויות, גם אליהן אני דומה? תיכף תגידי שאני מזכיר לך את הלואיס הזה, ושאני בעצם ערס רגיש שכלפי חוץ נראה כמו עבריין בשקל, אבל בפנים הוא רך כמו פלומת אווז בר איסלנדי.
היא: היית רוצה. אם כבר, הייתי משווה אותך לישי גרין, ההיי-טקיסט עם הבעיות הנפשיות – גם אתה הרבה פעמים פשוט שוכח שאני קיימת, ומתרכז רק בעצמך ובדברים שאתה רוצה לעשות.
אני: איזה כיף לשמוע. אני מקווה לפחות שאני קצת פחות נשי ממנו.
(שתיקה)
אני: זו הפעם האחרונה שאת רואה את התוכנית הזו.
(מגחכת)
אני: אמרתי את זה ברצינות.
היא: כמו שאמרתי, יש לך מזל שאני אישה אמפתית ומבינה שלא מתרגשת מהשטויות שלך.
אני: טוב, השיחה הזו הסתיימה. אם את מחפשת אותי, אני בחדר רואה "מחוברים". אולי אני אלמד מרן שריג איך להיות גבר אמיתי, ואז נראה מה יהיה לך להגיד.
(דלת נטרקת)
היא, מחייכת לעצמה: זו באמת אחלה תוכנית.
יום שבת, 17:40
יכול להיות שאשתי צודקת? שגם אני מתנהג כמו הגברים ב"מחוברים"? אני מודה שבקטע שבו רן אמר שלהיות עם הילדה שלו זה הדבר הכי כיף בעולם, אבל רק בחצי השעה הראשונה כי אחר כך זה נהיה מתיש – הזדהיתי עם כל מילה. וכן, לפעמים אני מתנשא; ומדי פעם אני אוהב לשתות ולהתנתק מהסביבה הקרובה; ואת מטלות הבית אני משאיר הרבה פעמים לאשתי, למרות שהיא עובדת לא פחות קשה ממני, ואולי אפילו יותר; ועד עכשיו כתבתי את המילה אני 29 פעם, וזה עוד אחרי עריכה. נראה לי שאני (30 פעמים) באמת מרוכז רק בעצמי, חושב שמגיע לי הרבה יותר בגלל שאני גבר, ובאופן כללי מתנהג כמו חזיר שוביניסטי מהסוג הקלאסי ביותר, גם אם עדיין לא גידלתי כרס ורעמת שערות על חזה. אין דרך נעימה יותר לכתוב את זה – אבל אשתי צדקה.
יום שבת, 1:09
שוב הבית שקט. ראיתי את כל הפרקים של "מחוברים" ששודרו עד כה, ואני בהחלט יכול להגיד שאני מכור. בחור מצחיק הרן שריג הזה, וגם דודו בוסי משעשע ברגעים שהוא שותה. את לואיס עדיין לא הייתי משדך לבת שלי, אבל יש בו משהו אותנטי. אפילו ישי מצליח לעורר אמפתיה כלפי חוסר הביטחון המשווע שלו. גולדן הוא מבחינתי המלך של התוכנית, גם אם מתחת לפני השטח מבעבעת איזו הפרעה נפשית קלה עד בינונית.
יום שבת, 1:12
הגעתי עכשיו למסקנה: כל אחד מהמשתתפים מייצג – בדרכו המיוחדת ומזווית ראייה משתנה – את הגבריות הישראלית העכשווית. ובמילים אחרות: אחלה גברים.
יום ראשון, 8:15
מעניין מתי יש אודישנים לעונה הבאה. נראה לי שאני ממש מתאים.