אז נשלחתי להפלגת סטודנטים היחידה בארץ העונה לשם ״קרייזי קרוז״. אמרתי לעצמי שזה שם קצת ילדותי וכמה קרייזי כבר יכול להיות בהפלגה של יומיים לקפריסין באונייה מפוצצת בצעירים ספק שיכורים ספק סובלים ממחלת ים ספק סתם מקיאים עליך בפתאומיות. דבר אחד אני יכול להגיד בוודאות – היה קרייזי.
זה התחיל בנמל חיפה, האח הקטן והפחות מוצלח של טרמינל 3 הבן גוריוני. לאחר שליחת המזוודות ובדיקת סמים יסודית כאילו עובדי הביקורת הם יחידת מצ״ח והנופשים הם פלוגת נח״ל בקו בצפון, אנחנו עולים לספינה.
מה ספינה, אנייה. גילוי נאות – מעולם לא הייתי בקרוז, וסביר להניח שגם רובכם לא. ידעתי שקרוז מתרחש בספינה גדולה אבל לא תיארתי שעד כדי כך. אשכרה מיני טיטאניק שוכנת לה בנמל חיפה ורק מחכה למאות סטודנטים שיבואו לגלוש עליה.
יוצאים לדרך.
בלי עתיד, בלי תקווה, בלי גוגל
לאחר ארוחת צהריים ראשונה בה נופשי הקרוז נתקלים לראשונה אחד בשני ומתחילים לעשות חישובים כמה קונדומים יתבזבזו בסופ״ש הזה, אני נתקל במשבר הראשון. אני יושב בנוחיות וכמו כל אדם סקרן בדברים מטומטמים מעניין אותי כיצד עובדת הניאגרה באוניה. במילים אחרות, לאן הולך החרא במבנה הצף הזה? לאון לא זמין, אז יאללה גוגל. אני מוציא את האייפון וקולט שאין קליטה. מחפש אינטרנט אלחוטי, כלום. מנסה להתחבר לוואטסאפ, נאדה. מילא אני תקוע בלב ים, בלי הרבה חברים, בלי הרבה חברות ובלי אמצעי מניעה, אבל בלי wifi, לזה לא התכוננתי. מובטל מאינטרנט ומתשובה לשאלת הניאגרה אני נאלץ ללכת ולדבר עם אנשים.
כלואים באוקיינוס
מגיעים לערב. מסיבה. הים קצת סוער מה שגורם לרוקדי המסיבה להיות פחות יציבים מהנפש של אביב גפן. אם עד עכשיו ניסיתי ללכת מבלי ליפול, כעת צריך לנסות לרקוד בלי ליפול. ואז אני קולט אותה על ספת הסיפון. לבד. לא מתעסקת באייפון, לא מתאפרת, ולא יורקת למים ותוהה תוך כמה ייקח לליחה לפגוע בים. פשוט עומדת לבדה. יאללה, אם כבר קרייזי קרוז, אז עד הסוף. אני מתכונן לגשת אליה כאשר הנחת המוצא שלי היא שגם אם היא לא בעניין, אנחנו כלואים בחתיכת אוקיינוס בין ישראל לקפריסין ולכן אין לה ברירה אלא להיות נחמדה. בדרכי אליה אני כבר מדמיין איך אנחנו מפתחים רומן סוער שבשיאו נשחזר את הסצנה האלמותית מטיטאניק. שני צעדים ממנה, מרחק נגיעה מהיעד, מגיע גל קיצוני שנותן טלטול אכזרי לספינה וגורם לי לתגובה אפילפטית שבאה לידי ביטוי בחצי נפילה חצי דילוג. היא בוהה בי. כל טיפת גבריות שצברתי בחיי נזלה ממני . מרוב מבוכה אני שוקל לקפוץ למים, אבל אז אני עושה חישוב שאין טעם כי ייקח לי מלא זמן לשחות ליבשה כלשהי. לפתע היא שואלת אותי אם אני בסדר. אני צוחק כמו גבר עליז, מאשר שהכול תקין ומנשק אותה. סתם, עוד לא. איך שאני מתחיל לפתח דיאלוג חברות שלה לוקחות אותה ממני, ואני מצליח לשלוח מבט שאומר "אנחנו כלואים בחתיכת אוקיינוס בין ישראל לקפריסין. אנחנו עוד ניפגש".
כמו תאילנד, רק בקפריסין
בבוקר שלמחרת אנחנו כבר בקפריסין, אי נחמד שהתכלית העיקרית היא לארח צעירים לפני צבא, סטודנטים לפני אבטלה ומשחקים רשמיים של אופ״א כשהמצב הביטחוני בישראל מתדרדר.
מאות מיושבי האנייה פורקים מהסיפון היישר לאוטובוסים שייקחו אותם לאיה נאפה, עיירת מסיבות נהדרת ומתחם שיזוף לרוסים מזוכיסטים. מגיעים לנקודה ומקבל אותנו חוף לבן ויפיפה שנותן טיזר מושלם למים תכולים. כמעט אחד לאחד תאילנד. קרייזי ביץ׳.
וממש בשיאה של מסיבת הקצף המטורפת שנראתה כמו אורגיה ענקית של גברים ישראלים ששרים מדי פעם ״אל אל ישראל״ במבטא של עומר אדם, קלטתי אותה, הבחורה מהסיפון. ושוב היא לבד, בלי אייפון,ובלי סיגריית ״אל תתקרבו אליי״. ועכשיו, כאשר הרצפה מתחתיי יציבה מאי פעם אני הולך לכבוש אותה. אני מגיע אליה ואומר ״אז מה, קרייזי לך בקרייזי קרוז?״. לא עונה. ״ספיקינג היברו?״, אני מתבדח, לא עונה. לפני שאני מנסה עוד שורת פתיחה מפגרת היא עוצרת אותי ואומרת לי ״שחרר אותי עכשיו ותחכה לי בשמונה בערב בבריכה הקטנה״. מה?
ברקס ועמורה
חוזרים לספינה. אנשים מתקלחים ומתארגנים לקראת הלילה השני והאחרון על הספינה, שלא יכול היה להתחיל יותר טוב מאשר הופעה מבריקה של הסטנדאפיסט אסף יצחקי שמפרק לחתיכות את הקהל השזוף והשמח. ולאחר מכן, מתחיל הקרייזי. כוסות וודקה מתחילות להיתפס על ידיים פנויות, כל פיסת עור שרירית נצבעת בצבעי זוהרים, זוגות רנדומליים מתחילים להתחבר וכל זה יוצר את הגרסה הלא כשרה בעליל לתיבת נח. אווירת סדום ועמורה משתלטת על הסיפון שדואג להיות יציב ולא לקלקל את האווירה המיוחדת. ואני, אני מסתכל על השעון וקולט שכבר חמישה לשמונה. אני עושה דרכי אל עבר הבריכה הקטנה בתקווה לראות את הרומן הפוטנציאלי והמסתורי שלי. היא לא שם. מחכה עוד חצי שעה, בודד. כל כמה זמן זוג אחר בא להתבודד לידי ואני כמעט בטוח שזוג אחד אפילו הלך עם זה עד הסוף. שוקל להתחזות לעוגן ולקפוץ לקרקעית.
נאט'ינג אין
ומה עושים כשאתה מקבל ברקס על ספינת תענוגות אשר עושה דרכה מקפריסין לישראל? נכון מאוד, הולך לקזינו. כלל ברזל - בחיים אל תלכו לקזינו לבד ו/או בלי ביטחון עצמי. אני נכנס למתחם הזי'טונים וכמו כל ישראלי שעבר קזינו או שתיים בחיים שלו והספיק לצבור ניסיון לא מבוטל בעסקי ההימורים, אני הולך לרולטה. מה לעשות, טקסס הולדם אני לא יודע ומבלאק ג'ק אני קצת מפחד. פרטתי חמישים יורו ושמתי אול אין השחור, לא בגלל שאני חי על הקצה אלא כי רציתי שזה יהיה כמו סקס של תיכוניסטים, קצר ורווחי. אמרתי לעצמי, או שאני מכפיל את הסכום והולך או שאני מפסיד הכול וכפרה. יצא שחור, יש לי מאה יורו. חוק בקזינו, אתה תמיד תזכה ביד הראשונה ותצבור ביטחון עד שהקזינו יתעורר וירוקן לך את החיים. החלטתי שוב לשים אול אין על שחור. מאה יורו, אם כבר- אז כבר. אמרתי לעצמי, או שאני מכפיל את הסכום והולך או שאני מפסיד הכול וכפרה. שחור, שוב הרווחתי. טוב, מאתיים יורו זה לא צחוק.
בזמן שאני מעכל את הזכייה ומתחיל לחשוב אם להשקיע את הסכום בנדל"ן או באג״ח, אני פתאום מרגיש נגיעה בכתף. המסתורית, כמובן. או כפי שהיא טוענת – דניאלה. אני קורא לה הגולד-דיגרית. פתאום שאני עשיר קזינו היא צצה החוצפנית. ועוד חושבת שאני אקשיב להוראות שלה לשים אול אין על האדום רק בגלל שהיא מבטיחה שאם אני שוב זוכה היא מזמינה אותי לראות את חדר 227. שמתי אול אין על אדום. הפסדתי.
לסיכום, היה אחלה סופ"ש. עמוס באלכוהול ומלא בחוויות. הפחד משיט התחלף בציפייה לקרוז הבא. הציניות בהקשר של קפריסין התחלפה ברצון עז לחזור לשם ליותר מכמה שעות. והפחד שמא באניות האלה יש יותר ערסים מבמרמרה התחלף בפחד שמא יש בחורות מעצבנות כמו הגולד-דיגרית המיסתורית. דבר אחד אני יודע – לרווק צעיר ושעיר, זו החוויה האולטימטיבית. אתה מוקף בסטודנטים צעירים בשיא אונם ובשפל הונם שרק רוצים קצת להשתחרר. בנוסף לזה, קפריסין נחשב חו"ל וכידוע לכולנו – מה שקורה בחו"ל, נשאר בחו"ל. או נשאר בפייסבוק וילווה אותך לכל החיים. קרייזי.