זה היה עוד ערב שישי שגרתי בסלון של מישהו, איש-איש עם בת זוגו, פלוס רווק אחד או שניים. יושבים על הספות והשטיח, טוחנים את העניינים הרגילים: איך ההוא מתאקלם בעבודה ההיא, איך ההיא מעכלת את ההיריון החדש, איזה חולירות מושחתים יושבים בממשלה. אם אחד הזכרים מנסה לגלגל את השיחה, נניח, לגול של רונאלדו, מיד הבנות רושפות מטחי בוז וגורמות לו להרגיש כמו בבון נאלח שנקלע בטעות לחברת בני תרבות. אבל אם, מצד שני, הן מתחילות לדסקס את הליין החדש של גרבוני ברך בקסטרו, לא יועילו לנו מחאות. נא לגלות פתיחות, להפגין בקיאות ולהשתלב בדיון בחן.
ואז זה הכה בי: אנחנו חייבים לארגן ערב פוקר. קבוע. לפני שיתרבתו אותנו עד זוב גבריותנו.
לפני שהנחישות תספיק להיסדק מיהרתי להודיע לאישה. היא הגיבה, כצפוי, במבט השמור לרגעים בהם אני מנסה להעביר ערוץ מ"האנטומיה של גריי" לאגו טוטאל. זה שאומר, אתה לא באמת רציני, זה ממש לא יקרה, חבל על הזמן. או במילים שלה: "סליחהההה? מאיפה בא לך הרעיון הזה להיפגש רק אתם לבד, בלי הבנות? ועוד אצלנו בבית??"
בדמיוני התרוממתי על שתי רגליים אחוריות וניפחתי את חזי בגאווה. תקשיבי, אמרתי לה, אני גבר. ותורידי את הידיים שלך מהמותניים, התנוחה הזאת מלחיצה אותי. את לא רואה אותי זונח אותך כל יומיים כדי לפצח גרעינים מול ליגת האלופות, נכון? אני לא בונה טיסנים בחצר, או נעלם לשבוע במדבר עם הג'יפ שאין לי, או מגדל איזה אמסטף שיזיל לך ריר על השטיח. לא תמצאי אצלנו סיגרים, במקרר שלנו יש יותר קינואה מסטייקים, בירות אני קונה רק כל יום שני, ויש לנו רק שתי חוברות באוסף הפורנו. מה זאת אומרת איזה אוסף? עזבי, לא משנה. העניין הוא שאני רוצה לארגן ערב פוקר.
לא, לא, לפני שאת מרימה את האצבע, תקשיבי רגע, זה חשוב. את חייבת להבין שאנחנו צריכים את זה. אנחנו הגברים. במיוחד הגברים מזן בעל, שמבלים אתכן יותר מאשר אחד עם השני. אנחנו חייבים להתאסף פעם בשבועיים-שלושה בהרכב חסר, כלומר חסר אתכן, עם כמה בירות, בקבוק וויסקי טוב, וכן, פיצוחים, אולי אפילו איזה עוגה שתעזרי לי להכין. אנחנו צריכים את זה לנשמה: לשחק, להמר, להתחרות, להתחרע. לגהק, להיקרע מצחוק, להתגסס, להשתטות, שוב לגהק. זה לא נגדכן, זה בעדנו.
אז כן, ערב פוקר. אולי אפילו עם כמה סיגרים, אל תעשי פרצוף, את יודעת שאני לא לוקח לריאות. ויהיו חוקים, ויהיו הגבלות, אל תדאגי, לא נצטרך למשכן את הבית בסוף המשחק. זה יהיה לילה ארוך של בדיחות מפגרות וקללות וירידות וצ'פחות על העורף ולפעמים שתיקה, שהיא הכי פחות מעיקה בעולם. אנחנו נצרח ונשאג ונבלף ונכייף כמו בבונים גאים, הכי רחוק שאפשר ממסדר הפוליטקלי קורקט, הכי מצ'ואיסטי, סקסיסטי ושוביניסטי שאי פעם יצא לנו להיות, ושרק אלוהים יודע כמה חסר לנו להיות לפעמים.
את מבינה למה לא תוכלי להצטרף, נכון חומד? פשוט לא תיהני. תחשבי שזה כאילו, איך לומר, המסיבת-פיג'מים של הבנים. ובזמן שאנחנו משחקים, אולי באמת תיפגשו לאיזה ערב פיג'מות ככה, רק הבנות, כל אחת עם הכותונת הכי סקסית שלה, כן, זאת עם התחרה, שנוכל לרוץ לספר לחבר'ה מה העפנו לכן מהגוף כשניפגש כולם עוד חודש, אינשאללה, למשחק הבא.
