כשאני נכנס לאולד פרנד, שלושה דברים מכים בי: לא נתקלתי בכזו כמות של עשן בבר כבר כמה שנים; לא שמעתי מוזיקה כזו מאז כיתה י'; לרוב האנשים פה יש זקן ממש גדול. האולד פרנד הוא רוק בר – או יותר נכון, מטאל בר. הקטע שלו הוא המוזיקה שלו. הוא שייך לכל האנשים שלא מוצאים את עצמם באף אחד מהמקומות האחרים בעיר, ושתמיד ייהנו מבירה לצלילי סולן צרוד וסולו גיטרה מטורף.
האנשים שאיתם הגעתי מדברים עם כל מי שנמצא שם כאילו הם מכירים אותו כבר שנים, מה שכנראה נכון. הרבה מהאנשים פה עברו עם הבר את הגלגולים השונים שלו – החל מהמיקום ברחוב הלני (איפה שהיום נמצא התקליט), דרך המיקום המרכזי בצמוד לכיכר ציון, ועד למיקום המרוחק שמול כיכר ספרא. מישהו מספר לי שהמקום בכלל התחיל מכמה חבר'ה ששתו בסלון של אחד מהם. הקירות מכוסים בפוסטרים ביתיים של המבקרים הקבועים, וגם בלי לדעת אתה מבין שחלקם סולנים בלהקה מקומית כזו או אחרת. מה שברור לחלוטין הוא שהאנשים פה נשארים להרבה זמן – אבל אולי זה רק בגלל שאין אופציה אחרת לאוהבי המטאל.
מטונף, אפל ורועש: כל הסיבות להישאר
למקום יש גם קומה שנייה, שאמורה להיות קומת המעשנים – דבר שאין לו הרבה משמעות כשמעשנים גם בקומה למטה. מישהו אומר לי שככה צריך להיות בר שכונתי אמיתי: מטונף, אפל ורועש בטעם טוב. שאלתי מה זה אומר רועש בטעם טוב, אבל הוא לא שמע.
כולם פה מכירים אחד את השני, כבר אמרתי? אפילו מלצריות אין כאן. אחד האנשים אומר לי שאחרי שהוא התרגל למקום הזה, שבו יש רק ברמן, הוא מרגיש שכל שאר הפאבים הם מנוכרים: אתה מבקש ממישהי שתבקש מהברמן משקה ואז תביא לך אותו, במקום לפנות לברמן, להכיר אותו, וגם להספיק להסתובב ולדבר עם אנשים. אגב משקה, תפריט הדרינקים של האולד פרנד מתרכז בעיקר בבירה. אל תצפה למשהו מתוחכם יותר.
הגיל הממוצע נמצא איפשהו בעשרים הגבוה, אבל זה לא אומר שאין צעירים – זה אומר שיש ערבוב טוב בין כולם ושיש כמה אנשים שמושכים את הממוצע למעלה. הברמן, למשל, נשוי ואב לכמה ילדים – מה שלא מונע ממנו להיות סולן של להקה די מוכרת בסצנה המקומית. הרבה בחורות דווקא אין, אבל המבקרים הקבועים אומרים ש"לפחות אפשר לדבר עם אלה שכן באות".
במקום ויסקי שותים בירה. במקום לאכול משחקים שש-בש
מלבד המוזיקה והחבר'ה אין הרבה אטרקציות באולד פרנד. במקום אין מטבח ובייגלה הוא האוכל המתוחכם ביותר שתשיג פה, אז אם אתה רעב תצטרך לקפוץ להמבורגריות שבסביבה. אבל נראה שהאנשים מסדרים לעצמם כיף משלהם – מי שרוצה יכול לשחק שש-בש או קלפים, ולפעמים מישהו מביא פלייסטיישן.
כשאנחנו יוצאים, אני מגלה שאי אפשר לשלם בכרטיס אשראי, אז אני צריך לרוץ להביא כסף. אף אחד לא מודאג מהעניין – כולם מכירים את כולם, וברור שאף אחד לא פתח את המקום הזה כדי לעשות קופה על גבם של המטאליסטים שמגיעים למקום היחיד שבו יש מוזיקה שהם אוהבים.
האולד פרנד – Old Friend
יפו 19, ירושלים, מול כיכר ספרא
פתוח: כל יום, החל מ-20:00 (אלא אם הברמן מאחר) ועד אחרון הלקוחות.
מחירים: לא גבוהים, אבל לזכור שאין אוכל.
פיקאפ: רק אם אתה חובב מטאל.
חנייה: לא רע יחסית לשאר העיר, אבל עדיין רחוק.