הכל מתחיל בדגן, שממנו עושים עיסה שאחר כך תתסוס ותהפוך להיות אלכוהול. בוויסקי מאלט כמו שצריך זאת שעורה, שמנביטים (או מלתתים) במשך כמה ימים כדי לדאוג שיהיה בה סוכר. בוויסקי גריין (grain) זה דגן אחר, לפעמים תירס, לפעמים חיטה. בלנדד, אם שמעת את המושג, זה וויסקי שעשוי מעירוב של וויסקי גריין ומאלט. עכשיו כשאתה יודע מה הם מקורות הוויסקי, בוא נמשיך הלאה...
השעורה הולתתה? עכשיו קולים אותה כדי שתפסיק לנבוט. את זה עושים עם אש, ובמזקקות שרוצות וויסקי מעושן עושים את זה עם כבול. הכבול התגלה במלחמת העולם הראשונה, שם מחסור בפחם, מה שבדרך כלל מדליקים איתו אש, גרם למזקקים הנחמדים להשתמש באדמת כבול זולה ומסריחה. העשן של הכבול נשאר בתוך הוויסקי, והתוצאה היא הטעם המעולה של וויסקי מעושן, כמו שאנחנו אוהבים. את הדגן טוחנים והופכים לעיסה. העיסה הזאת מצטרפת למים חמים ותוססת ב-mash tan במשך כמה ימים, עד שהיא מייצרת מי סוכר. מי הסוכר האלו יהפכו יום אחד לוויסקי.
עכשיו מוסיפים לתערובת שמרים ונותנים לה לתסוס. הסוכרים הופכים לאלכוהול, והתערובת – מלאה קצף, חמה ומבעבעת – נמצאת בשלב שבו היא, למעשה, בירה. עכשיו מזקקים אותה בדודים גדולים, נפטרים מהנוזל שיוצא בהתחלה (כי הוא רעיל) ומקבלים – לא וויסקי בינתיים. משהו כמו בירה מזוקקת.
הבירה המזוקקת הזאת רחוקה מרחק של חבית אחת ועשור או יותר מלהיות וויסקי. שלב היישון מתרחש בחביות עץ, שמעניקות לוויסקי חלק חשוב מהטעם שלו. כל חבית תתן לוויסקי טעם קצת אחר, ולאחרונה נהיה מאוד אופנתי ליישן וויסקי בחביות שהתיישן בהן משקה אחר, בשביל הטעם. נהוג גם לשרוף את החביות האלו לפני ששמים בהן וויסקי, כדי שהנוזל יחדור עמוק יותר לתוך העץ וייקח ממנו את הטעמים שלו.
עשר שנים לפחות מיישנים וויסקי מעולה, נפוץ יותר ליישן אותו 12 או 15, גם 18 שנים לא נדיר לראות. בסוף התהליך הוויסקי-מאסטר ייפתח את החבית ויגלה שיש שם פחות נוזל מאשר הכניסו בתוכה לפני עשור; זה בגלל שהוויסקי מתאדה בתוך החביות. החלק הזה שנעלם מכונה בסקוטלנד Angels' Share. החלק של המלאכים.