סקוטלנד. ארץ הוויסקי, הכבשים וסוזן בויל. ארץ שבה אחד המקצועות הנחשבים ביותר הוא זה של מרכיבי חביות לאכסון ויסקי – מי שזוכה להרכיב חבית שבה מאכסנים את הנוזל הלאומי זוכה בכבוד של מלכים ומתפרנס בהתאם. זה רק הגיוני שבסקוטלנד גם מצאנו את הברמן שהוא ככל הנראה הברמן הזקן ביותר בעולם: ג'ו ברנדי, סקוטי שנושק לשנות ה-90 שלו.
ג'ו התחיל לברמן לפני ארבעים שנה בבר של המשפחה של אשתו – ה"Fiddichside Inn" – שהוקם בשנת 1842. הבר נמצא על גדות נהר הפידיך, הנהר המעניק את שמו לסינגל מאלט המפורסם בעולם, וביום יפה אפשר לקחת את הוויסקי שמוזג ג'ו החוצה לאחד משלושת השולחנות שעל הנהר. אנחנו לא הגענו לשם ביום יפה. למעשה זה היה לילה, ובחוץ היה די קר. אבל הפידיכסייד אין, פאב שיכול בקלות להיקרא פאב שכונתי פה בתל אביב, משרה אווירה של חום וביתיות. מבט אחד על הסבא הזקן שנשען על ברז הבירה ומזמין אותך להיכנס, ואתה מרגיש בבית.
עשרות שנים של מזיגת בירה
לשוחח עם ג'ו ברנדי על אלכוהול זה בערך כמו לדבר עם ביל גייטס על מחשבים או עם פרויד על פסיכואנליזה. האיש רגוע כמו סקוטי שאין לו בעיות בחיים, מקומט, עם שיער לבן, גבות סבוכות ולחיים סמוקות באופן שמזכיר באופן חשוד את אחד הגמדים מהסיפורים של דיסני. מצד שני, באותו ערב שפגשתי אותו שתיתי גם אבסינת בנוסף לוויסקי, אז יכול להיות שהחלק על הגמדים הוא הדמיון שלי בלבד.
אפשר לומר שהחיים של ג'ו סובבים סביב שני דברים בלבד: ויסקי – ושאר המשקאות שמונחים לו על המדף. הוא לא צריך להתאמץ בדרך לעבודה; ביתה של משפחת ברנדי נמצא באחוריו של הבר הקטן. ההליכה האיטית שלו, הדרך בה הוא עושה הכול באיזי, מעידה על אורח החיים העצל שהוא מנהל. דקה אחת בחברתו ואתה מרגיש שהזמן מאט את מהלכו. אין שום דבר בוער או חשוב בחוץ. יש את ג'ו, את הוויסקי שלו ואת החבר'ה שיושבים מסביבך. תענוג.
פעם זה היה קצת אחרת. ברנדי מספר שהוא גדל בעיירה קרייגלכי, בלב אזור הספייסייד של סקוטלנד. "הייתי נער פרוע", הוא מודה. "העבודה בשדות השעורה שיעממה אותי אז התגייסתי לצבא הבריטי". הוא לא מספר על השירות הצבאי, מעבר לכך שהוא שירת מספר שנים בברלין של אחרי מלחמת העולם השניה. מה שהוא כן מספר זה איך הוא חזר מגרמניה והשתלב בתעשיית ייצור הסינגל מאלט בסקוטלנד.
פעם חבתן, היום ברמן
"עבדתי שנים בכל המזקקות האפשריות בכל צד של התעשייה ובסופו של דבר הצלחתי להתקבל להיות חבתן. כבר אז ידעתי שהייעוד שלי בחיים נקבע". כאמור, העבודה כבונה חביות מבוקשת ביותר באזור, שכן האומנים שמבצעים את העבודה הקשה הזו מתוגמלים היטב וזוכים לכבוד רב. אבל ברנדי לקח את העבודה קצת קשה מדי ואחרי שנים של סחיבת חביות הגב שלו קרס. "מה יכולתי לעשות?" הוא שואל. "כל מה שהכרתי סבב סביב ויסקי". הוא מצביע על תמונה ישנה של קבוצת בוני חביות גברתנים סקוטים ומבקש שננסה לזהות אותו בה. בניסיון השלישי זה מצליח.
אז ברנדי השאיר את החביות מאחוריו ומצא את מקומו מאחורי הבר של הפידיכסייד אין. ומאז ועד היום לא השתנה כמעט כלום. "אני מרוצה מזה," הוא מבטיח לי בתשובה לשאלה אם לא משעמם לו למזוג בירה וויסקי במשך כל כך הרבה שנים. "אלה חיים טובים". אני חושב על עזה, איראן, הכינרת ושאר צרות שגרתיות, אני חושב על הקשישים בני גילו שמשחקים שש-בש בבתי אבות, ולא מתווכח.
בתשובה לשאלה, אם החברים הבאים לבר שותים הרבה, הוא מספר שה-Lads מהאזור באים ויושבים אצלו עד שבקבוק הוויסקי נגמר והלחיים שלהם אדומות כהלכה. השלט הקבוע מעל דלת המעבר לחלק המגורים של המבנה אומר "אשתך יכולה לכעוס רק עד כדי כך. למה שלא תישאר לעוד משקה". הבחורים מקיימים באהבה.
הסוד לחיי ברמן ארוכים: לא לשתות ויסקי?
ברנדי עצמו, אגב, טוען שהוא לא שותה כלל. אבל לא תמיד היה זה כך – בנעוריו ובברלין זה היה אחרת. בעת עבודתו בתעשיית הוויסקי, בימים ההם, תוגמל כל עובד בשלוש כוסיות של התזקיק שיוצא מדודי הזיקוק, לפני שהוא מושם בחבית, בכל יום! בהתחשב בכך שאחוז האלכוהול של המשקה הסקוטי הלאומי הוא בסביבות 65, אפשר להבין מאיפה הגיעה ההחלטה להתנזר.
לפני שהלכנו לא יכולתי להתאפק ושאלתי את ג'ו איך זה יכול להיות שבעליו של בר היסטורי שכזה, במרכז בירת הוויסקי הסקוטית, נקרא על שם המשקה הצרפתי המפורסם. ברנדי הזעיף פניו ואמר שזה כלל לא אותו דבר. "הם כותבים את זה עם "Y" ואני עם "I"," אמר וקרץ.