120 יום בלי גולדסטאר

וינסטון צ'רצ'יל נהג לומר שיש שני דברים שהוא שונא: בירה חמה ונשים קרות. למזלו, בתקופתו כבר לא היו קולוניות בריטיות תחת כל עץ אפריקאי רענן, אחרת הוא היה מוצא את עצמו לוגם בירות חמימות מדי ערב (אבל בחברת ביג-מאמות לוהטות, זה בטוח).

בניגוד למה שהיה אפשר לחשוב, הסיבה שלעיתים מוגשות הבירות האפריקאיות בטמפרטורת שתן אינה נעוצה בבעיות לוגיסטיקה; בדקתי, ויש להם מספיק מקררים. למעשה, האמת המטרידה היא שתושבי קניה וטנזניה אשכרה מעדיפים בירה חמה על פני הגרסה הצוננת, זאת שמקובלת במדינות בהן האינטרנט מהיר והכבישים סלולים. במשך חודשים ארוכים תהיתי על פשר הסטייה הזו ומעולם לא קיבלתי הסבר מניח דעת. נאלצתי לקבל את הדבר כפשוטו: יש אנשים שמעדיפים בירה חמה.

לא אני. למעשה, החיים במזרח באפריקה עשו ממני לקוחה מהגיהינום. "קולד ביר! מייק איט קולד, פליז!" הייתי נובחת בפני המלצרים האומללים שגם ככה לא הבינו אנגלית. חם בחוץ – אנחנו באמצע הסוואנה, לעזאזל! – האין זה טבעי שבחורה תרצה בירה קרה? הסוף, אגב, תמיד היה נראה אותו דבר: הבירה הייתה מגיעה על מפית בד מהודרת, מידיו של מלצר מנומס להביך, וכמובן – פושרת.

להוריד את האינג'רה: בירות אתיופיות

אבל למה להסתכל על חצי הכוס החמימה? מלבד סטיית הטמפרטורה, האפריקאים יודעים מה הם עושים עם הבירה שלהם. רק לאתיופים לבדם, לדוגמה, יש כשמונה מותגי בירה מקומיים שלא היו מביישים בר תל אביבי ממוצע. לא רק שהן טובות, הן אפילו שונות באופן מובהק זו מזו – דבר שאינו מובן מאליו בקניה וטנזניה, למשל.

הבירה ראשונה שטעמתי באפריקה הייתה סנט ג'ורג' (Saint George, או Kidus Giorgis Bira), ובאופן קוסמי כמעט, היא התגלתה לדבר הדומה ביותר לגולדסטאר שטעמתי בכל רחבי היבשת. לרגע אחד יכולתי לדמיין שזו אכן גולדסטאר, ושכל האתיופים שמסביבי הם למעשה תימנים שנקלעו לבר שכונתי בבת ים. כמובן שהחיזיון חלף ברגע שהגעתי למחצית הבקבוק. סנט.ג'ורג' אולי קלילה כגולדסטאר (4% אלכוהול), אבל חסרה את העוקץ העדין של הבייבי הישראלית שלנו.

לסנט ג'ורג' אין אישיות כובשת. היא טעימה, לא כבדה מדי, לא סותמת אותך לפני האינג'רה, אבל קשה לומר שהיא שומטת לך את הקרקע מתחת לרגליים. מדובר בהפתעה נעימה (וחמימה) למי שזה עתה נחת במדינה בה המקלחת מגיעה בדלי.

את הקיק שהיה חסר לי בסנט.ג'ורג' מצאתי עד מהרה בהרר (Harar Beer) ודאשן. שתיהן בוגרות יותר מסנט ג'ורג' וקלות להשגה באופן מרשים; אפילו על פסגת הרי הסימיאן, 4,300 מטרים מעל גובה פני הים, עמד פרזיט יחף עם שישה ביד, מוכן לדבר על עסקים.

הלאגר הבהיר ופופולארי, 4.25 אחוזי אלכוהול, התגלה כפחות מתוק מהסנט ג'ורג', אך נופל במרירותו מלאגרים צ'כיים לדוגמה. ו-דאשן? דאשן זו בירה ממשלתית, כך סיפר לי ברנש בחליפת שמנת במה שאמור היה להיות אוטובוס אך התגלה במהרה כסיר לחץ על גלגלים. היא מיוצרת במבשלה שהקימה הממשלה בעיר גונדר שבצפון אתיופיה. אחרי שעשיתי לה סיבוב ניסיון לאור עששית במסעדה נטולת שם, נאלצתי להודות שבניגוד לרוב הדברים בהם מעורבת ידה של הממשלה האתיופית – במקרה הזה, להפתעת כל הצדדים, העסק עובד. למרות ש"דאשן" אינה בדיוק הקלאסה האנינה שהממשלה עושה ממנה, בסך הכל מדובר בבירה מאוזנת ונעימה, בעיקר אם מתעלמים מהסיומת המרירה שמתנחלת בלשון. יש שמועה שהמקומיים לוגמים אותה כדי להפגין פטריוטיות ונאמנות לממשל, ומבחינתי, בפחות מחצי דולר לבקבוק, זה לגיטימי לגמרי.

מלאווי: משחקים ברולטה

מלוואי היא ככל הנראה המדינה הנחמדה ביותר באפריקה, אבל מכוונות טובות לבד אי אפשר לייצר בירה עממית איכותית. כך קרה שמדי ערב שיחקנו אני ובן זוגי בהימורים: מה יהיה טעמה של ה"קוצ'ה קוצ'ה" ("Kuche Kuche") הערב? האם היא תספק את המתיקות המשונה אותה למדנו לאהוב, או שמא יהיה זה אפר-טייסט של חלודה שיכבוש את החיך? איך שלא יהיה, הבירה המקומית הזו תמיד הצליחה להפתיע אותנו, למרות אחוז האלכוהול הכמעט-אפסי שלה. בכלל, אחרי שגילינו שפירוש השם "קוצ'ה קוצ'ה" הוא משהו בסגנון "עד הזריחה", הפכה הבירה הזאת לאנקדוטה היסטרית: אפילו המלוואים מבינים שצריך לשתות אותה עד עלות השחר כדי שהיא תעשה לך משהו.

אוגנדה, קניה וטנזניה: תזכיר לי איפה שתיתי את זה קודם?

דברים משתנים עם כניסתך למדינות שהבריטים מצאו לנכון לכבוש. לא רק שהתחלתי לגמוע תה בחלב ולנסוע בצד השמאלי של הכביש, אלא שפתאום חזרו לחיי טעמים אירופאים כמו טובורג, קרלסברג ואפילו לף בראון. להערכתי הפרטית, לכל בירה מזרח אפריקאית יש איזושהי בת דודה במערב. למעשה, לא הייתה בירה אחת שטעמתי בקניה, טנזניה או אוגנדה שלא הציתה איזה זיכרון עמום ממבשלות אירלנד ודנמרק. למרבה הצער, הדמיון הזה תמיד היה נגוז אחרי שלוש לגימות: חמצמצות לוואי שמרסקת את פנטזיית הווינשטפן, קצף דליל מדי, צבע לא ברור – כל הדברים שקורים לבירה שאינה נשמרת בחביות עץ משובחות, ונמזגת לבקבוקים שמסתובבים פה מאז ימי הקולוניאליזם. מכל מקום, הנה כמה שבכל זאת בלטו לטובה (ובכל מקום, חוץ מזנזיבר, מחירן לא עלה על דולר):

ספיישל נייל (5.7 %) ו- בל לאגר (5 %) האוגנדיות. שתי מלוות מושלמות ללילה טרופי חמים על גדות אגם ויקטוריה, או לקמפינג למרגלות הר אלגון. נייל המרה היא המועדפת עלי מבין השתיים – המשקה האולטימטיבי בתום יום רפטיניג על הנילוס הלבן. בל אפילו יותר מרה מנייל, עניין שמעכב משמעותית את קצב ההשתכרות, לפחות אם את בחורה. מצד שני, יש לה טעם דומננטי ועשיר יותר, מה שהפך אותה לאידיאלית עבורך.

טאסקר הקנייתית. המותג המוביל מבין המבשלות המזרח אפריקאיות וגאוות האומה הקנייתית, התברג בראש טבלת הפייבוריטים שלי כבר מהלגימה הראשונה. הבירה אומנם קלילה יחסית (4.2% אלכוהול בנפח), אבל השידוך בין אחוזי האלכוהול הנמוכים לטעם המעולה – מאוזנת, פירותית, לא מתוקה מדי – הוא הנוסחה המושלמת לשכרות אפופה והדרגתית, לא משהו שמפיל אותך בבום. הקאץ' היחיד הוא בלוקיישן: עדיף לשתות אותה בקניה, כי באוגנדה קיימת גרסת "טאסקר גרין" מאכזבת שנופלת הרחק מאחותה הבלונדינית מקניה.

סרגנטי (5.5 %), "קילימנג'רו" (4.5 %) ו"ספארי" (5.5 %) מטנזניה. אני לא יודעת איך להגיד את זה בעדינות, אבל המדינה הזו מתגאה בשלושה מותגים שונים בעלי אותו טעם. בחיי שגייסתי את מיטב בלוטות הטעם למשימה, אבל גם אחרי שבועות בטנזניה לא הצלחתי להבדיל ביניהן. טוב, האמת שזה לא מדויק: ידעתי שקילימנג'רו היא המועדפת עלי מבין השלוש, אבל לא הצלחתי להסביר למה. מבחינתי, לכל הבירות בטנזניה יש אופי זהה: בהיר, סולידי, לא בועט ולא מתוק מדי. בירות חופים, אני קוראת להן, כאלה שכיף לשתות על הים. קילימנג'רו פשוט זכתה מההפקר; נורא אהבתי את הלוגו שלה.