הנה איך לא פותרים שום דבר אף פעם: מתחילים עם עיתונות שלא מרגישה צורך לבדוק את אמיתות הדיווח שלה, כל עוד הגיליונות נחטפים מהדוכנים; במקרה הזה, ההנחה המובלעת והלא מובלעת שיש גל אלימות שאוכל מכל פה במדינת ישראל (האם יש עלייה אמיתי במקרי האלימות הקשה לאחרונה – או רק שורה של מקרים מבודדים, אבל צבעוניים מדי מכדי שלא לשים אותם בכותרת העיתון? לעולם לא נדע); לתופעה שייתכן שהיא תופעה בעיקר למראית עין, צריך סיבה שהיא סיבה רק למראית עין. משהו שקורא העיתונים הממוצע ימצא זר, לא טבעי, אולי מאיים. הפעם הלכנו על אלכוהול.
ראש הממשלה אמר בראיון לרדיו שהוא מעוניין לאסור על מכירת אלכוהול אחרי השעה תשע בערב – כלומר, בערך מתי שחיי הלילה מתחילים. הוא רוצה שפיצוציות לא יורשו למכור אלכוהול ויתמקדו בפיצוחים וחגיגת. התוצאה, אומר נתניהו, היא שצריכת האלכוהול תצטמצם באופן משמעותי. הוא כנראה צודק. אבל מה לזה ולאלימות?
יש קשר מוכח בין צריכת אלכוהול ובין אלימות. בואו נניח לרגע שהטענה הזאת נכונה (נחזור לעניין הזה עוד מעט). יש עליה ניכרת במעשי האלימות החמורה בישראל, בואו נניח שגם הנתון הזה נכון. האם יש קשר בין אלכוהול למקרי האלימות של העת האחרונה? אנחנו יודעים כמעט בוודאות שרוצחיו-לפי-החשד של אריק קרפ על הטיילת של תל ברוך היו שיכורים, נכון; אבל האם אבי דר, שנעל את בעלת הבית שלו בדירתו ורצח אותה בדקירות סכין, היה שיכור? האם אסף גולדרינג, שלפי החשדות תכנן את הרצח האכזרי של בתו בת השלוש בקפידה ובקור רוח לאורך תקופה ארוכה, היה שיכור כל הזמן הזה? האם אלי פחימה, שחשוד שרצח את בת זוגו ובתה וביתר את גופותיהן, חשוד גם שהפעיל מסור חשמלי תחת השפעת הטיפה המרה? חפשו "רצח" בשירות החדשות של גוגל ונסו לראות כמה מהמקרים האלו הם פשעי שיכרות.
מה שנעדר מפתרון הקסם של ביבי לאלימות הוא בדיוק מה שנעדר מהדיווח על האלימות: מספרים, נתונים, הוכחות. באיזה אחוז מפשעי האלימות, העבריין היה שיכור? אין דרך לדעת – כי המשטרה לא אוספת את הנתונים האלו. התייחסות רצינית ועובדתית לבעיות דורשת עבודה קשה, מהסוג שלא אוהבים לבצע כאן, בטח לא בחום של אוגוסט; והיא גם גוררת עבודה קשה – כי אחרי שמסננים ומשקללים את הנתונים מגלים באופן כמעט בלתי נמנע שאלימות היא בעיה סבוכה שהפיתרון שלה ארוך, קשה ויקר: השקעה בחינוך, מנגנוני רווחה מתפקדים, משטרה שנוכחת ומעורבת בחיי הקהילה. קל יותר לנופף במטה קסם ולהגיד שהאלכוהול אשם. זה לא יפתור כלום – אבל יכול להיות שעד שהחוק ייכנס לתוקפו, העיתונות תפסיק להציף סיפורים צבעוניים על רצח ותפנה את תשומת ליבה קצרת הרוח והתזזיתית לבעיה אחרת.
זוכרים את הטענה שיש קשר בין צריכת אלכוהול ובין אלימות? בשביל להגיע לטענה הזאת צריך לבצע מניפולציה מורכבת על העובדות. אפשר להראות שבני נוער שנמשכים לאלימות ולפשיעה גם צורכים אלכוהול, לפעמים בגיל כל כך צעיר שקשה אפילו לקרוא להם בני נוער. אבל האם קורא mako בן ה-29 יגלה בעצמו נטיה לרצוח ולבתר את חבריו לעבודה אם הוא ישתה עכשיו כמה בירות? לאלכוהול יש תדמית של משהו אסור ורע, ולכן לא בלתי סביר שנער שמסתובב עם החבר'ה הלא נכונים ישתה. סביר גם שהנוער האלים מעשן, אבל (עד כה, לפחות, ואולי לא כדאי שאני אפתח את הפה) אף אחד לא אמר שסיגריות גורמות לרצח.
עוד עניין: האם ישראל היא מדינה שיכורה? אפילו ראש הממשלה נאלץ להודות שצריכת האלכוהול פה היא מהנמוכות מכל מדינות העולם הראשון. בבואך לבחור שעיר לעזאזל, תעשה טובה ותמצא עז שהיא לא חתלתול.
מה שבעצם נעשה כאן, בחסות המטרה הנעלה של מלחמה בבעיה קשה, זו יצירת זהות מוחלטת בין אלכוהול ובין שכרות. וגם שכרות מסוכנת, אלימה, שגובה קורבנות. בשיח הרדוד הזה שנוצר כאן נמחקה האפשרות לשתות להנאה, לשתות מתוך בגרות ואחריות, לשתות עם חברים או עם זרים מתוך רצון לשתות, לא כדי ללכת להרוג. מי ששותה כי זה חלק מאורח החיים שלו מגלה שהוא לא קיים בתוך הדיון הציבורי, שבו יש רק פוריטנים (לכאורה) מן העבר האחד, וחבורות ילדים-רוצחים עם בקבוק סטולי ביד מן העבר האחר. באופן אירוני, התייחסות רדודה כל כך לאלכוהול יכולה להתקיים רק במדינה שלא שותים בה כמעט בכלל.