אי שם בגליל, אחרי שעוברים את הר מרון ומתחילים לעלות בכביש מתפתל בינות גבעות מוריקות, נגלה לך מראה של כרמים נמתחים לעבר האופק ושדות מוריקים של גפנים על רקע שמי תכלת פתוחים.
וזה פאקינג רחוק.
שעתיים נסיעה מתל אביב. לכל צד. אתם יכולים להגיד מה שתרצו על הבועה התל-אביבית, אבל אחד היתרונות הבלתי מעורערים שלה הוא שלא צריך לנסוע שעתיים לשום מקום. ובכל מקרה, בשביל לשתות בקבוק יין לא צריך לנסוע לגליל.
כשאומרים לי יין אני ישר חושב על זעיר-בורגנים פלצנים, משפטים כמו "גוף מלא וניחוח הדרים ופירות יער" ואנשים עם יותר מדי זמן על הידיים. עולם היין הוא אחד מתחומי הפנאי שהתפתח בארץ בשנים האחרונות וחלחל מהשכבות הגבוהות למטה. חוגי יין, קורסים, טיולי טעימות, לבנים, אדומים, ניחוחות פירותיים וגוף מלא. נו, באמת.
אני מודה ומתוודה, אני לא מבין כלום ביין. אני מבין פחות מכלום, אני מבין מינוס. ההבנה שלי ביין היא חור שחור שמושך אליו תובנות ומעלים אותן בהרף עין. אני חושב שהבהרתי את הנקודה. האמת, זה מתחיל להיות קצת מביך. הכיצד אשב לדייט בבאצ'ו בקרב תלמידי הפילוסופיה ואמני המיצג מבלי להבין את ההבדל בין יין לבן לאדום?
לצורך העניין החלטתי להרחיק עד יקב דלתון אי שם בגליל, על מנת לחוות את העניין מיד ראשונה ולנסות לבדוק על מה כל הרעש.
אה, ככה עושים יין
לאחר נסיעה קצת מתישה, יצאתי מהמכונית לריח החמצמץ משהו של אשכולי ענבים טריים שמובלים אחר כבוד אל המכונה הכבדה. מסתבר שהגעתי בדיוק ביום בו התחילו להכניס את ענבי היין הלבן למכונות מתכת גדולות וחדישות להתחלת הפיכתן לאותו נוזל מבוקבק יקר המציאות. סביבי מתרוצצים נרגשים עובדי היקב – מעמיסים אשכולים, בודקים, מפקחים.
כשעומדים שם ומסתכלים סביב, אפשר לראות בתוך שטח של כמה מאות מטרים מעגל חיים שלם של בקבוק יין – הוא מתחיל בכרמים שמקיפים את היקב, נכנס למכלי המתכת הגדולים, עובר לשכון בחביות עץ באולמות הגדולים, מבוקבק ומסיים את דרכו בקיבתו של מבקר בחנות הייקב. במקרה הזה, עבדכם הנאמן.
"אני חושבת שיין זה תחום מרתק", אומרת לי נעמה מועלם, הייננית של היקב בשלוש השנים האחרונות. "מצד אחד עתיק, מצד אחד כל הזמן מתחדש. הדברים כל הזמן הולכים ומשתנים. זה תחום שהוא מאד חושני. באמת שאתה לא צריך להיות מאד משכיל, מספיק שאתה מחובר לחושים שלך. "
זה לא תחום פלצני? אפילו לא קצת?
"למי שמסתכל מהצד טעימת יין יכולה להראות באמת כאירוע פלצני, אבל אני חושבת שאנשים נוטים קצת לזלזל בדברים שהם לא מבינים. כמו שנוטים לזלזל באופרה, למשל. מי שכן מבין קצת יכול בהחלט לראות שבדרך כלל טעימת יין זה אירוע לא פלצני בכלל אלא אירוע מאד ענייני".
אפשר להתאים יין לכל דבר?
"כן". ואחרי מחשבה קלה, "אולי חוץ מאשר לקולה".
איזה יין הולך עם חומוס?
כמו מקצוענית אמיתית, היא מיד שולפת את התשובה: "פומה, או אפילו כנען לבן". נסו את זה בבית.
שאלתי איזה עצה הייתה נותנת לאחד כמוני, מישהו שניגש ליין בפעם הראשונה. "אפשר ליהנות מיין גם בלי להבין, אבל ההנאה היא ברמה אחרת. אתה יכול להגיד טעים לי או לא טעים לי". במילים אחרות: לפתוח את הראש, להקשיב לבלוטות הטעם, ולנסות לראות מה מתאים לי.
אני הולך לראות את המקום בו הכל מתחיל, אותו שדה פסטורלי בו גדלים להם הענבים בשקט ומחכים שיוציאו להם את המיץ. הכרמים יפים כמו בסרט, המרחבים הרריים, השורות ירקרקות. נעמה הייננית מסירה אשכול סוביניון בלאן מהגפן. ענבי יין, מסתבר, מאד טעימים. הם קטנים ורכים יותר מענבים שמיועדים לאכילה, רכים כל-כך שכמעט אי אפשר להוריד אותם מהאשכול בלי לפוצץ אותם, ומתפצפצים בפה בצורה מספקת מאד.
פה אני מרגיש לרגע את אותו נופך רומנטי, משל הייתי כורם איטלקי כפרי שיצא לו לפוש בשדות. אני מבחינתי הייתי נשאר בכיף פה בכרם עם הענבים ומוותר בכלל על כל הפן הנוזלי-אלכוהולי. ענבים טובים, למה לסחוט ולתקוע בחבית? אבל אלפי שנים של צריכת כהילי ענבים שונים אומרים אחרת.
סוף דבר: התובנה שבשכרות
שעה קלה לאחר מכך נערת יין חיננית בשם אפרת מוזגת לי מעט שירז בכוס הזכוכית הגדולה. סובבתי, הרחתי, בחנתי. לקחתי שלוק ועוד שלוק, מנסה להרגיש את ההבדלים, מנסה לזהות טעמים וריחות. לא מצליח. אני מתחיל לחשוש מהרגע בו אצטרך לשבת ולכתוב את רישומי. מה אם אני לא ארגיש בשום דבר? בכל סיפור טוב צריך ללמוד משהו, להסיק מסקנות, לספק קטרזיס עבורך, קורא נאמן.
אני מבקש את עזרתה של אחת מהעובדות, שתעזור לי לגלות סוף סוף את סוד קסמו של היין. היא מניחה מולי ארבע כוסות מלאות בנוזל אדמדם, ומראה לי את ההבדלים בשקיפות ובסמיכות של היינות השונים. "כל הטעמים האלה שביין, זה הכל ענבים ועץ, זה הכל. זה הקסם." אומרת יודה היין הפרטית שלי. היא מפצירה בי להביט, לסובב, לרחרח.
אני שותה. הכוס השמאלית ביותר מכילה יין עדין יותר, אבל עד שם בערך מגיעות התובנות העשירות שלי. איפה טעמי פירות היער? איה ניחוח הטבק? האם חוש הטעם שלי ברברי כל-כך? האם נידונו בלוטות לשוני לגסות ועממיות? הלנצח אבלוס במבה ואשתה משקאות מוגזים סינתטיים מבלי לדעת אפילו לרגע את העונג המעודן שבהערכת יין מיושן היטב?
במאמץ אחרון, אני מרים את הכוס הימנית ביותר, שמכילה יין סירה, תוחב את חוטמי אל הכוס ושואף מלא הריאה מניחוחות היין. ולפתע – תחושת גילוי. אור בקצה המנהרה. "היין הזה יותר חריף", אני אומר. "יותר... תבליני".
"בראבו עליך!" אומרת המדריכה שלי, וכל כולה הערכה מחויכת. אני קצת שיכור, אבל מבסוט. עשיתי זאת.
יין, כנראה, זה טעם נרכש. כנראה שאם הייתי מנסה מספיק הייתי מבחין בסופו של דבר בניחוחות הטבק וריחות דשא קצוץ. כנראה שיש סנובים של יין וסנובים של אנטי-יין וסתם אנשים שאוהבים איזה כוס יין אדום מדי פעם. אם תשאלו אותי, עדיין אין לי מושג על מה מדובר. אבל באמא שלכם, היה שם משהו תבליני.