מלבד השם המצער, "קוואנטום של נחמה", יש בג'יימס בונד ה-22 סצינת מרדף-סלאש-פארקור מהמגניבות אי פעם, שתי בחורות, אחת מהן ג'ינג'ית; אסטון מרטין שאוכלת חצץ ומאבדת דלת; מניאק קשוח (דניאל קרייג) בתפקיד הראשי; ואין שם ג'יימס בונד בכלל.

בואו נתחיל במה שבאמת חשוב: ג'יימס בונד הוא התשוקה של דור שלם. גברים אוהבים להיות, נשים רוצות את – אתם כבר מכירים. סרטי בונד הם לא סתם סדרה שעושה למישהו הרבה כסף על חשבון המעריצים הפראיירים. בונד הוא הדרך שבה גברים רוצים לחשוב על עצמם (ונשים רוצות לחשוב על הגברים שלהם) כבר יותר מארבעים שנה.

והנה הבעיה הראשונה: אני לא יודע מי זה הדניאל קרייג הזה, אבל הוא עשה משהו מהג'יימס בונד שלי שאני לא רוצה לראות.

ידידי המלומד טל גוטמן טוען שג'ייסון בורן מ"זהות כפולה" (2002) עשה לג'יימס בונד טובה גדולה, בכך שהוא הוציא אותו מהסטריליות המשעמת והשבלונית של פירס ברוסנן ("גולדנאיי" עד "למות ביום אחר"). בסדרת זהות כפולה אנחנו רואים גיבור שחי במתח מתמיד, בחשש לחייו, כל הזמן בתנועה, כל הזמן רץ; זה מגניב והסרטים האלו אכן טובים מאוד, אבל הם לא בונד. בונד הוא האיש הזה שמבחינתו קל וכיף להיות סוכן חשאי. זה הבחור שקופץ ממטוס, נוחת במים, הורג חמישה בד-גאייז עם השיניים, עוצר כדור, שוכב עם דוגמנית, ועדיין הטוקסידו שלו יושב עליו יופי. ללא אגל זיעה.

מישהו עשה לבונד ריבוט. עכשיו בונד מנסה להיות ג'ייסון בורן. אבל כבר יש ג'ייסון בורן. ולכן ג'יימס בונד הוא יצור כלאיים עלוב: מצד אחד, משחק אותו גב-גבר אלים ומסוכן העונה לשם דניאל קרייג, והוא עדיין משיג את הבחורה. או שתיים, במקרה של הסרט שאנחנו עוסקים בו היום. מצד שני, בונד של "קוואנטום" (ובעיקר של "קזינו רויאל" מ-2006) מזיע, מתאמץ לנשום, שותה יותר מדי, מתלבט, כואב, סובל, עוד סוחב בעיות מהסרט הקודם. הדמות הזאת מעניינת יותר אבל היא גוזלת מג'יימס בונד את כל מה שיש לו. זה לא פלא שמסדרת בונד-קרייג הוציאו את הדברים שהכי מאפיינים את בונד – חרש הגדג'טים Q והמזכירה הנימפומנית מניפני. מישהו חושב שבונד, אותו תשוקה של דור שלם, הוא כבר לא התשוקה של הדור הזה. רוצה לומר, מישהו חושב שבונד היה מספיק טוב בשביל אבא שלך, אבל לא מספיק טוב בשבילך. וזה חבל. כי ג'ייסון בורן כבר יש לנו, והוא יותר טוב בלהיות בורן מאשר ג'יימס בונד.

וזה חמור כי ג'יימס בונד, להבדיל מבורן, צריך את הציפוי הנוצץ הזה כדי להתקיים. בלעדיו קל מדי לראות את ג'יימס בונד בתור מה שהוא: קולב שעליו תולים בעלי הסרט מוצרים שהם רוצים לקדם. במקרה של "נחמה", האנשים שעושים את בונד רוצים שתקנו, אם תוכלו, שעוני יד של אומגה, חליפות של טום פורד ומכוניות של אסטון מרטין. (אתם אמנם לא יכולים להרשות לעצמכם שעון ב-17 אלף שקל או מכונית במיליון שקל, אבל זה בסדר – היחידים שעדיין מנסים ברצינות להדמות לג'יימס בונד הם אוליגרכים רוסים).

זה לא היה אחרת אף פעם, אבל עכשיו רואים לבונד את הפרודקט פלייסמנט: ללא הקסם הנינוח של בונד כפי שהוא צריך להיות – ללא המעטה המסנוור של הפנטזיה – אנחנו חצי-מצפים מבונד להיות סרט נאמן לעצמו ואמין. ואז מרדף המכוניות בתחילת הסרט, שנמצא שם רק בגלל שצריך להראות מכונית על, גורם לנו לנוע באי-נוחות בכיסא. והרגע שבו ג'יימס פורץ איזו דלת, אבל המצלמה מתעכבת כמה שניות יותר מהדרוש על פרק יד שמאל שלו, המתהדר בשעון אומגה כאילו לא היה שעון בפלאפון מעולם – איי. לא נעים כל כך. ג'ייסון בורן לא היה מראה את השעון באלפי דולרים שלו למצלמה ככה. פתאום, פתאום קצת פחות כיף לדמיין שאתה ג'יימס בונד.

האנשים שניסו להציל את ג'יימס בונד מעצמו התכוונו לטוב (וכבר אמרנו שהבונד החדש הוא אחלה אקשן שבעולם), אבל הם ביצעו פשע שאין עליו כפרה. הם חשפו את בונד בערוותו. הם הראו לנו כמה חיוור ונואל הפטיש השוביניסטי שלנו לבונד הוא באמת. ודברים כאלו, חבר'ה, לא עושים לסוכן 00.

ביום חמישי יצא סרט הג'יימס בונד ה-22, שזכה בעברית לשם המצער "קוואנטום של נחמה". אני אומר יום חמישי למרות שלעורך של makoגברים היו כרטיסים להקרנת טרום-סופר-בכורה אולטרה-סודית כבר ביום שלישי אבל החרא לא לקח אותי. אז איך היה, בקיצור?

בואו נתחיל באמת הכואבת אך הכנה: סרטי ג'יימס בונד אף פעם לא היו משהו. הרוב היו בינוניים, בלתי מתבלטים, בלי סצנות מרשימות או עלילות שנחקקו בזכרוננו. כן, כולנו זוכרים איזה סצנה, כמו אורסולה אנדרס עולה מהמים, אבל מעבר לזה – מישהו זוכר מה קרה באיזשהו סרט של בונד? איך קראו לאיזושהי דמות? נסו לראות מה אתם זוכרים מ"העולם אינו מספיק", מול מה אתם זוכרים מ"המטריקס", שיצא באותה שנה. תנסו לצפות בסרטים הישנים יותר. הם ממש טיפשיים.

אין ספק שסדרת בונד הגיעה לשפל מסויים עם הסרטים האחרונים של פירס ברוסנן. ברוסנן המאוחר כבר נראה כמו פרודיה על סרטי ג'יימס בונד, פרודיה המשמשת פלטפורמה עשירה לגדג'טים ופרודקט פלייסמנט של מותגים גלובאלים כאלה ואחרים.

ואז הגיע דניאל קרייג. כן, הוא בלונדיני, וכן, הרבה מהמוסדות המסורתיים של בונד (Q, מניפני, הרבה גדג'טים) נעלמו, אבל דניאל קרייג, כבונד, הוא, ובכן, גב-גבר. מעבר לעובדה שקרייג מבצע את כל הפעלולים שלו בעצמו, הבונד שלו אוכל מכות, מזיע, מדמם. הוא קול, אבל הוא מתאמץ בשביל זה. סצינת המרדף הרגלי שפותחת את "קאזינו רויאל" (2006) היתה אחד הדברים המעניינים ביותר שנראו על המסך, במיוחד בקונטראסט לכל מני סרטים מלאי אפקטים ממוחשבים ואנשים-מעופפים-כי-הם-עושים-קונג-פו-על-חוטים. זה שבונד מזיע כדי להשאר קול גורם לך להעריך את העבודה שהוא עושה. בניגוד לבונדים קודמים, שבהם כל נראה כמו פיס אוף קייק, ולכן לא באמת מרגש.

גם הבימוי והצילומים התזזיתיים, ההשפעה הישירה של סדרת סרטי ג'ייסון בורן ("זהות כפולה/במלכודת/אבודה") שהתווספו לסדרה, ובולטים במיוחד בפרק השני, תורמים לאותה תחושה של אי-נוחות, של מתח, שהופכת את בונד לפחות דמות מסרט מצויר ויותר לסוכן חשאי בשר ודם.

כן, עדיין יש שוטים ארוכים על שעוני יוקרה וטלפונים מתקדמים. וב"דקסטר", כל פעם שדקסטר מסתכל על המחשב שלו חצי מסך מתמלא בלוגו של אפל. ברוכים הבאים למאה העשרים ואחת. העולם מסוכן ואכזרי. לפחות יש איזה בלונדי בריטי שמוכן לאכול מכות כדי שאנחנו נישן טוב יותר בלילה.