makoland

יום הזיכרון: "שירו שיר לאהבה ולא למלחמות"

מדינה בת 63 שנים: 22,867 נופלים במערכות ישראל, אינספור עימותים צבאיים, שבע מלחמות, שתי אינתיפאדות ושאלה אחת גדולה - למה? ננסה לענות עליה לרגל ערב יום הזיכרון. סקירה מיוחדת של הסיבות לתחילתן של כל המלחמות מקום המדינה ועד היום

ענבל סינגר | מקולנד | פורסם 03/05/11 16:05
כוחות צה"ל בגבול עזה, ארכיון חיילים צועדים בשטח | צילום: דובר צהל

עם הישמע הצפירה, נתייחד למשך דקה עם זכרם של עשרות אלפי הנופלים במערכות ישראל והחללים בפעולות איבה. מדובר במספרים שאנחנו לא יכולים לתפוס באמצעות השכל הישר או דרך החושים. גם הלב אינו מסוגל להכיל כמות כזו גדולה של כאב ואובדן.

חלק גדול מן הנופלים נלחמו למעננו בשבע מלחמות שידעה המדינה – מלחמת העצמאות, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון ומלחמת לבנון השנייה. הרבה מלחמות, הרבה תאריכים והרבה שמות. בתוך כל הבלגן הזה, לא בטוח שאנחנו יודעים מה הסיבות שהביאו אליו. בואו נעשה סדר וננסה להבין מה הצית את המלחמות.

מלחמת העצמאות (1949-1947)

אתם יכולים לקרוא לה גם "מלחמת השחרור" או "מלחמת הקוממיות". היא פרצה בכ"ט בנובמבר 1947 – ממש יום לאחר שהאו"ם קיבל החלטה גורלית לחלק את הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית. הציבור הערבי (מדינות ערב וערביי ישראל) לא קיבל בטוב את החלוקה, אפילו שלפיה השטח הערבי היה הרבה יותר גדול מהשטח היהודי. הם רצו יותר. הרבה יותר.

עם ההכרזה של העם היהודי על הקמת מדינת ישראל פרצה המלחמה, שבמסגרתה הערבים ניסו לסכל את תכנית החלוקה ולמנוע בכל מחיר את הקמת המדינה. ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) נסתיימה השליטה הבריטית בארץ ושבעת צבאות ערב פרצו פנימה. התנהלה מלחמת מעטים מול רבים.

שתי חיילות מחזיקות רובה המלחמה הראשונה שלנו | תמונת AVI: עדי רם, חדשות

כפי שאתם יודעים, הסוף היה טוב, אחרת אף אחד מאיתנו, ככל הנראה, לא היה כאן היום גולש מול מקולנד. אגב, בסוף המלחמה נחתמו הסכמי שביתת נשק עם מצרים, סוריה, ירדן ולבנון. גבולות המדינות שהוגדרו בחלוקת האו"ם השתנו לטובת העם היהודי.

המלחמה הזאת העבירה לשכנים את המסר שלא כדאי להתחיל איתנו, ובכל זאת, זה לא מנע מהם להתחיל איתנו עוד כמה וכמה פעמים, ולגלות בכל פעם מחדש שזה לא רעיון טוב.

מלחמת סיני (1956)

המלחמה הזאת (הידועה גם בשם "מבצע קדש") נערכה במשך שמונה ימים. זו הייתה מלחמה יזומה מתוצרת בית ההפקות של צה"ל, בשיתוף פעולה עם בריטניה וצרפת. כפי שהסברנו מקודם, מלחמת העצמאות הסתיימה עם חתימה של הסכמי שביתת נשק, אבל לא להתבלבל – כי אלה ממש לא היו הסכמי שלום בין המדינות. זה אומר שבעצם מדובר בהסכמים מאוד מעורפלים, ולכן באזורי הגבול עם מצרים ולבנון, העניינים לא היו להיט. יותר נכון להגיד שהם היו בכי מר.

מסיום מלחמת העצמאות ועד לשנת 1956 נפגעו למעלה מ-1,300 אזרחים על ידי מסתננים וחוליות טרור שפלשו מרצועת עזה אל האזור המפורז (שכפי שאתם מבינים, היה מפורז בעיקר על הדף). אם לא דיי בזאת, בשנת 1955 הפעילו המצרים יחידות פשיטה ערביות קטנות, שביצעו מעשים לא נחמדים בתחומי הארץ, כמו רצח וחבלה.

חוץ מזה, שהמצרים חתמו על עסקת נשק רצינית עם צ'כוסלובקיה ורכשו כוחות שריון, ים ואוויר, בשביל להתחזק מבחינה צבאית. הם גם סגרו את מיצרי טיראן בפני מעבר של כלי שיט ישראלים. המהלך הזה הביא לשיתוק של נמל אילת.

הקש ששבר את הגב לכמה קצינים בראש הצבא היה הלאמת תעלת סואץ על ידי המצרים ב-26 ביולי 1956. הלאמה היא סוג של ניסיון של מדינה לקחת שטח מסוים לידיים שלה בלבד. התעלה הייתה בשליטתה של בריטניה וצרפת, והן ממש לא שמחו מהעניין.

הצבא שלנו כבש במלחמה הזאת את רצועת עזה ואת חצי האי סיני (עכשיו אתם מתחילים להבין איך התחילו העניינים שלנו עם תושבי עזה). קצת בלתי נתפס, אבל במלחמה הזאת נהרגו למעלה מ-170 לוחמים (משהו כמו שליש מכמות התלמידים בבית הספר שלכם – נכון שזה דיי מפחיד?) ומאות נפצעו. לא שזה מעודד במיוחד, אבל בצד השני של המצרים נהרגו אלפי חיילים ועוד אלפים נפצעו. בקיצור, בלגן. הרבה בלגן.

מלחמת ששת הימים (1967)

המלחמה הזאת, כשמה כן היא, אכן התנהלה במשך ששה ימים, ולא שבעה או שמונה ימים כפי שמשום מה מתקילים בשאלות טריוויה בכל מיני מקומות. שוב פרצה מלחמה כי צבאות ערב שמקיפים את ישראל עשו כל מיני פעולות שמטרתן הייתה לערער את הביטחון של מדינת ישראל הצעירה.

כך, למשל, מצרים ושותפותיה גירשו את כוח החירום של האו"ם מסיני, חסמו את מצרי טיראן לשיט ישראלי (שמתם לב שהם עשו את זה כל הזמן? הם לא קצת מחזרו את עצמם?), הכפיפו את מרותם הצבאית על צבאות סוריה וירדן והזרימו יחידות צבאיות לחצי האי סיני. ריכוז הכוחות המצריים שם יצר איום שהביא את המדינה לגייס הרבה מילואימניקים על חשבון פגיעה בפעילות הצבאית השוטפת.

קרבות שיריון בסיני במלחמת ששת הימים המלחמה שנמשכה שבוע פחות יום | צילום: Terry Fincher, GettyImages IL

המלחמה התחילה עם יריית פתיחה מקדימה של הצד הישראלי לעבר חיל האוויר המצרי. זה קרה אחרי תקופה מאוד מתוחה שבה נעשו המון ניסיונות להימנע מהמלחמה, אבל בסופו של דבר זה כבר היה בלתי נמנע.

בצבא הכול הולך בשלשות, ועל כן המלחמה התנהלה בשלוש חזיתות: סורית, מצרית וירדנית. גם לבנון הייתה בתמונה. במילים אחרות: כל השכנים בבניין היו על הדירה שלנו. ההישגים הצבאיים של הצבא הישראלי היו רבים – נכבשו רמת הגולן, בקעת הירדן, יהודה ושומרון, רצועת עזה וסיני וגם ירושלים אוחדה. אולם,היה לזה מחיר כבד - איבדנו כ-800 חיילים ו-3000 נפצעו. לצד הערבי היו כ-20 אלף הרוגים.

מלחמת ההתשה (1969-1970)

רק לפי השם אתם יכולים לנחש שזו הייתה מלחמה ממש מתישה. תחשבו מה זה להילחם במשך שנה וחצי מול המצרים. המצרים ניסו בכל דרך אפשרית לשחוק את מוטיבציית הלחימה של צה"ל בחצי האי הסיני ובתעלת סואץ. זאת הם עשו על ידי הפגזות בלתי פוסקות על המוצבים לאורך תעלת סואץ. כך הם קיוו לעורר בקרב אזרחי המדינה התנגדות להמשך הכיבוש בסיני.

זה היה סיוט מתמשך שבמסגרתו התנהלו אינספור תקיפות והפגזות בין ישראל למצריים. במהלכן נהרגו ונפצעו אזרחים וחיילים רבים. בכל זאת, המצרים לא הצליחו באמת להתיש אותנו.

מלחמת יום כיפור (1973)

זו הייתה הפתעה, ולא מהסוג הנעים של מסיבות ימי הולדת. פתאום בצהרי יום כיפור, באוקטובר 1973, נשמעה אזעקה מחרישה ברחבי המדינה. הצד המצרי והצד הסורי קטעו את שנת הצהריים הנעימה והסתערו עלינו.

המלחמה הזו נקראת בעגה הערבית "מלחמת אוקטובר הגדולה" או "מלחמת הראמדן", ובמהלכה מצרים וסוריה ניסו להשיב לעצמן חלק מהשטחים שהן איבדו במהלך מלחמת ששת הימים. יש שמועות שהממשלה חשה באיום המתקרב אבל לא עשתה משהו משמעותי בנידון, ועל כן חטפנו את המלחמה הקשה בתולדות המדינה.

המחשבה שהיינו יכולים להיות מובסים ושזה היה עלול להיות הסוף שלנו - מאוד מפחידה. בטח כשאין סיבוב שני במלחמות. תחשבו על זה, כמה הישגים כבר היו למדינה הקטנה הזאת אז - שלחנו טיל לחלל כבר בשנת 1960 והקמנו כור אטומי. היינו בתחושה שאנחנו בגג העולם, ופתאום, באה המלחמה הזאת וטרפה את הקלפים. הזוי, נכון?

רק לאחר ימי לחימה ארוכים מאוד הצליח הצבא לעצור את הצבאות ולעבור למתקפה נגדית.
עד שזה קרה כבר שכלנו כ-3000 חיילים במהלך שלושה שבועות של לחימה. לא היה כמעט אדם במשפחה בישראל שלא הכיר מישהו שנהרג. אין מה להגיד על זה. זה פשוט עצוב.

מלחמת לבנון הראשונה (1982-1985)

ב-6 ביוני 1982 התחיל מבצע צבאי קטן, שנקרא "שלום הגליל", ושנמשך הרבה מעבר למתוכנן – הוא הסתיים רק אחרי שלוש שנים! המבצע, שהפך עם הזמן למלחמה של ממש, התנהל בין ישראל לבין סוריה וארגוני טרור פלסטיניים שפעלו נגד ישראל בשטח לבנון.

הממשלה הלבנונית הייתה דיי חלשה באותם ימים. ארגוני טרור פלסטיניים ניצלו את הזדמנות הפז כדי להתבסס בדרום לבנון, לאחר שהם גורשו בבושת פנים מירדן. שם הם עסקו בעיקר בביצוע פעילות חבלנית בתחומי מדינת ישראל.

זה התחיל בהפצצות של חיל האוויר הישראלי מתוך מטרה להרחיק את משגרי הקטיושות משטח לבנון ולסלק ממנה את ארגוני הטרור. בהמשך הצבא הישראלי גם פלש לתוך לבנון. בתום המלחמה נסוג צה"ל מרוב שטחה של לבנון אך המשך לגלות נוכחות ברצועת ביטחון לאורך הגבול איתה. רק לאחר 18 שנים, ב-24 במאי 2000, נסוגו הכוחות הצה"ליים לקו הגבול הבינלאומי. במהלך המלחמה ההיא נהרגו מאות ישראלים ואלפי ערבים.

מלחמת לבנון השנייה (2006)

זוכרים אותה? זה באמת היה לא מזמן – לפני פחות מחמש שנים. גם המלחמה הזאת, בדומה למלחמת לבנון הראשונה, התחילה כמבצע צבאי. דרך אגב, הלבנונים מכנים אותה "מלחמת 34 הימים" או "מלחמת יולי").

המלחמה נפתחה בתקיפה ישראלית בתגובה לחטיפתם של שני חיילי מילואים – אהוד גולדווסר ואלדד רגב – על ידי ארגון החיזבאללה. השורשים של המלחמה הזו נטועים עוד במלחמת לבנון הראשונה ובנסיגה מדרום לבנון במאי בשנת 2000.

חיילים עוזבים יוצאים מלבנון בסוף מלחמת לבנון השניה החיילים יוצאים משדה הקרב במלחמת לבנון השנייה | צילום: getty images

לאחר היציאה מלבנון שוב התבסס החיזבאללה בדרום לבנון והתחמש בנשק רב שכלל רקטות ארוכות טווח, טילים מתקדמים ובניית מערך ביצורים מושקע. במקביל הארגון ביצע מספר פשיטות לתוך ישראל, ובאחת מהן הוא חטף בשנת 2000 שלושה חיילים ישראלים בהר דב.

בבוקר קיץ חם, ב-12 ביולי 2006, התקיימה פעולת חטיפה נוספת. כמו אש בשדה קוצים, המבצע התעצם לעימות רחב יותר עד שהוכרז באופן רשמי בתור המלחמה השביעית במספר של מדינת ישראל. מי ייתן וזו תהיה גם המלחמה האחרונה. אמן.

ותקבלו את כל הסיפורים ישירות לפייסבוק שלכם
תגובות

הוסף תגובה

 
שם
נושא
תוכן
 
ביטול  |  
מקרא: = תגובה ללא תוכן   = תגובה עם תוכן