200 מטרים אחרי שער הכניסה למושב עמינדב, עוד לפני שמגיעים לצרכניה, למזכירות או לגני הילדים, עומד גבר בכובע קסקט אדום וחולצה יוקרתית ולצידו מרצדס שחורה. הוא פותח שער שחור וגדול שמשני צדיו פסלי אריות, ומוביל אותנו לבית מצויד במצלמות אבטחה. מיד עם הכניסה לסלון מכה הנוף המרהיב של הרי ירושלים, שנשקף מחלונות קמורים גדולים. בחצר הענקית שבחוץ מחכה באוויר ההרים הצח גבר רוסי, לבוש חולצה מכופתרת וכיפה שחורה על ראשו ומעשן סיגריות "ווג". "במשך שנה וחצי בערך חיפשנו קרקע שתתאים לי מבחינה רוחנית", הוא מסביר בחיוך, בהתלהבות ילדותית כמעט, "כשהגעתי לכאן מיד הרגשתי שהשורשים שלי נמצאים איפשהו פה בסביבה. אני מאוד אוהב לנסוע לים אבל פה נמצאת הרוח האמיתית של היהודים. השטח קרוב לכותל, והוא נמצא ממש בתוך הרי יהודה, המקום שבו עם ישראל החזיק הכי הרבה זמן".
בעל הבית המפואר, "הטירה", כפי שהוא מכונה על ידי תושבי עמינדב, הוא המיליונר היהודי אלכסנדר מאליס, מראשי תעשיית התקשורת ברוסיה ובן למשפחה רוסית ידועה. כבר שנים שהוא מעיד על כוונתו לעבור להתגורר כאן עם משפחתו, אשתו ליליה (מורה לעברית בביה"ס היהודי של מוסקבה) ושתי בנותיו (17 ו-10), מסביר שזהו המקום היחיד עבור היהודים לחיות בו. אלא שמאז בניית הבית הוא מגיע לארץ, באופן אירוני, בעיקר לצורך דיונים בבית המשפט. הסיבה: קיר ענק דמוי חומה, בן 12 מטר, שמתנוסס סביב כמחצית מהבית שבנה בלב המושב.
"אני לא אוליגרך"
מי הוא אלכסנדר מאליס? בפגישה איתו הוא מתגלה כאדם נעים וחייכן, מציע שמיכות ומכין תה וקפה, למרות שהשהות במטבח נראית זרה לו מאוד. הוא נעזר במתורגמן, אבל כשאני אומרת את המילה הטעונה "אוליגרך" הוא מחייך מיד חיוך של הבנה. "בישראל אוליגרך זה כל מי שיש לו רכב טוב יותר משל השכן שלו", הוא אומר, וממהר להקליד את המילה בטלפון הסלולרי שלו. "אוליגרך הוא אדם שעשה את הונו בעקבות קשריו עם השלטון, אחרי נפילת ברית המועצות", הוא מקריא את ההגדרה המילונית. "אי אפשר לקרוא לי אוליגרך כי אני לא נופל לקטגוריה הזאת, גם מבחינת הגיל, וגם כי אני מנכ"ל, אני לא הבעלים של העסק. בכלל, בתחילת דרכי בכלל עבדתי כנציג מכירות שמתקין מוצרי חשמל בבתים".
כל יהודי רוסי יכיר את השם מאליס. אלכסנדר בן ה-42 הוא מנכ"ל יורוסט, חברת תקשורת גדולה וקמעונית הסלולר המובילה בשוק הרוסי, המונה מעל 5,000 חנויות ברחבי המדינה וכשלושים אלף עובדים. אחיו הצעיר, אולג, הוא בעליה של חברת "סולברס אחזקות", המחזיקה כיום בנכסי נדל"ן, בנקאות ותקשורת. אולג מכהן בימים אלה גם כנשיא קונגרס הקהילות היהודיות ברוסיה ותורם לצד אחיו אלכסנדר סכומי עתק, בעיקר למוסדות דת. "הם נמנעים בלדבר על תרומותיהם", אומר גורם בכיר בקהילה היהודית של מוסקבה, "אבל הם ככל הנראה התורמים הגדולים ביותר בקהילה".
גם במגזר החרדי בישראל, השם מאליס הולך לפני המשפחה. האחים הקימו קרן בשם "בחנוני" באמצעותה הם תורמים מיליונים גם למוסדות דת בארץ. "אולג מגיע באופן קבוע לרב אוירבך (שעומד בראש הזרם השמרן ביותר בקרב החרדים הליטאים) להתייעצות לברכות, אבל תורם עם אחיו לכלל הזרמים בעולם הישיבות. קרן 'בחנוני' שהקימו היא אחת הקרנות הגדולות בארץ", אומר גורם יודע דבר בחברה החרדית.
אמו של מאליס, נינה, מכהנת כדיקנית האוניברסיטה הפיננסית של ממשלת רוסיה, ודודתו בלה זלטיקס היא סגנית שר האוצר לשעבר, שהייתה אחראית על חוב החוץ של המדינה בתקופת ברית המועצות; כיום היא סגנית יו"ר הדירקטוריון בסברבנק, הבנק הגדול ברוסיה הנמצא בשליטת הבנק המרכזי של המדינה, כמו גם חברת דירקטוריון בבורסה לניירות ערך של מוסקבה. בזמן שמאליס הבכור עוסק בהיתרי בנייה לגובה בישראל, התקשורת הרוסית מודאגת מהשתלטות שלו ושל אחיו הצעיר על השוק; השניים עלו לכותרות ברוסיה בדצמבר האחרון, כשהאח הצעיר רכש את השליטה בחברת "סווייזנוי" ("svyaznoy"), השנייה בגודלה בשוק הסלולר הרוסי, וכך יצרו חשש למונופול בתחום (עתירה נגד הממונה על ההגבלים בעקבות אישור הרכישה הוגשה לבית המשפט). פרסומים בעיתונות הרוסית החודש אף מדברים על אפשרות למיזוג בין שתי החברות, אלא שהאחים עצמם והחברות אינם מתייחסים לטענות.
דוקרת את העין, פוצעת את הנוף
את ההחלטה לבנות בית בישראל קיבל מאליס לפני קרוב לעשור. בעזרתו של מאיר מנקוביצקי, עוזרו האישי ומנכ"ל חברת לביקס, שגם בנתה את הבית, הוא איתר את השטח במושב עמינדב. לפני כשבע שנים, עם חכירת השטח בן כ-8 דונם ממנהל מקרקעי ישראל, פנה אל הוועדה המקומית בבקשה לאשר את בניית האחוזה שלו, שכוללת של בית מגורים בן שתי קומות, בריכת שחייה, מבנה קיט לצד הבריכה, מבנה נוסף שמיועד להוריו של מאליס, בביקוריהם בישראל, וגן ענק ובו בריכות נוי. עלות השטח, לפי ההערכות, הייתה כמה מיליוני שקלים, ועלות הבניה קרוב לעשרה מיליון שקל. כדי ליישר את הקרקע המשופעת וליצור במה שתאפשר את כל הבנייה המאסיבית נדרשה, לפי התוכנית, בנייתם של קירות תמיכה סביב הבית. ההיתר התקבל, הקירות נבנו, אבל התוצאה הבהילה גם את נותני ההיתר עצמם. מבית חלומותיו של מאליס בארץ ישראל הפך המקום ל"בית המריבה".
הקיר האחורי של החצר נראה כמעין חומה בגובה של 12 מטר הנראית למרחקים, כזאת המגביהה את חלקתו של הבית המפואר מעל שאר בתי המושב. השכנים שנבהלו שנופם נפגע התלוננו, ארגוני הסביבה יצאו נגדו, ומאליס התבקש על ידי הוועדה המקומית להנמיך את החומה. הוא הדגיש שהבנייה נעשתה בהתאם להיתר, ופנה לוועדת הערר של מחוז ירושלים, אלא שבמקום לקבל את ערעורו – יצאו בערר נגד ההיתר לבניית החומה מלכתחילה, וטענו כי מדובר בהיתר הנגוע "באי חוקיות קשה". "מדובר בקירות מפלצתיים של ממש, המתנשאים מעל הסביבה הטבעית ונצפים למרחק של קילומטרים", כתבו בהחלטה, וציינו כי "הוועדה כשלה כישלון מר בתפקידה כנאמן של הציבור ובשמירה על החוק ועל ערכי הסביבה והנוף". גם שופט בית המשפט המחוזי התרשם כי הבניה "דוקרת את העין ופוצעת את הנוף".
ועדת הערר קבעה גם כי יתקיים דיון בבקשה חדשה להיתר בנייה רק אחרי שמאליס יהרוס את קיר התמך, וישקם המראה הנופי. מאז מאליס הנמיך את החומה בכארבעה מטרים סך הכל, אך עד היום, אחרי אינספור דיונים, ערעורים ועתירות, שאף הגיעו עד לבית המשפט העליון, טרם הוחלט על פתרון מוסכם. ועדת הערר קבעה כי יש להנמיך את החומה ולדרג אותה ליצירת מראה נוף טבעי; מאליס ואנשיו מצדם טוענים שפתרון כזה ייאלץ אותם לפרק את החומה לחלוטין, להביא עוד עשרות משאיות שיעמיסו ערימות של חול, ולבנות חומה חדשה. לדבריהם, פתרון זה יעלה מיליוני שקלים וייקח כשנה וחצי, שבמהלכה ייצא הבית מכלל שימוש.
"אדם אחר כבר היה מתייאש מזמן", אומר מאליס בחיוך, "אבל אני יהודי שגר ברוסיה ועובד ברוסיה. אני לא רגיל להרים ידיים. המאבק הזה כמובן לא נעים ואני לא מפיק ממנו הנאה, אבל אם פה בארץ היו מרימים ידיים המדינה לא הייתה קמה. ארץ ישראל נקנית בייסורים, זה דבר ידוע. לי לפחות יש פחות ייסורים מאלה שהיו פה לפני שישים שנה".
אברהם שקד, רכז שימור טבע של מחוז ירושלים מטעם החברה להגנת הטבע העומד בראש המאבק לשינוי פני החומה מנגד, עומד על כך שקיים פתרון אחד בלבד: כזה שלדבריו ישקם את הנוף בצורה הטובה ביותר, גם אם הוא עשוי לעלות יותר. "במקום להמשיך לערער, מאליס צריך ליישם את ההחלטה שהתקבלה בוועדת הערר להנמכת הקיר ודירוגו ולתבוע את ההוצאות מהוועדה", הוא אומר, "הוא לא יכול לצפות שהנכס הציבורי של נוף וסביבה בכלל התחשב בנזק שנגרם לו באופן אישי".
את התעקשותם של המתנגדים על הפתרון שעלותו מיליוני שקלים, מאליס מסביר בטענה לשיקולים פוליטיים של בעלי אינטרס המעוניינים להפיל את ראש המועצה המקומית מטה יהודה, משה דדון, ולגרום לו לשלם מחיר כספי ופוליטי על טעות הוועדה. (במועצה המקומית מטה יהודה, כמו גם באגודה השיתופית עמינדב מסרו שאינם מכירים את הטענה ומסבירים שאין כל סיכוי שמעמדו של משה דדון, יו"ר המועצה יפגע מהעניין, אפילו אם יאלצו לשלם. דדון הסביר כי הוועדה פועלת לפי החוק ואנשי מקצוע מעניקים את ההיתרים. אברהם שקד השיב כי הטענה לשיקולים פוליטיים אינה ראויה להתייחסות). לדברי מאליס ואנשיו, הגעתו בפעם ה-17 לערכאה משפטית היא בגדר תופעה הזויה. אבל מאליס יודע היטב שגם תדמיתו שלו אינה משחקת לטובתו. "אני בסך הכל שעיר לעזאזל נוח כדי לשרת את המטרה: אני רוסי שנחשב עשיר מאוד ולכן אפשר להתעלל בי כמה שרוצים", הוא אומר.
תאורה מנקרת עיניים מסביב לשעון
אוליגרך או לא, מבחינת תושבי המושב ההגדרה לא ממש רלוונטית. השכנים מעידים על אדם חביב, שמופיע לביקור אחת לכמה חודשים ומתייצב בבית הכנסת. קבלתו לאגודה השיתופית של המושב, מדגישים שם, הייתה כמו של כל מועמד אחר. "הוא עבר הליך מיון ובדיקה מחמיר במכון 'כיוונים' לבדיקת הערכים שמובילים אותו, והיינו מופתעים מתוצאות המוצלחות", מספר יו"ר האגודה השיתופית במושב עמינדב, שמעון קינן.
"הבית של מאליס הפך לנקודת ציון במושב. כשרוצים להסביר על משהו בסביבה אומרים 'זה ליד הטירה'", צוחקת אחת השכנות, "הבית הגדול והבנייה הזאת לא מתאימים כל כך לנוף של המושב, אבל לי זה לא ממש מפריע. הם שיפרו לי את הנראות של הרחוב על חשבונם וכשהם מגיעים לפה זה דווקא נחמד. בסוכות למשל הם הביאו אליהם להקה ושמענו אותם שרים שירי חג". שכן אחר מסביר כי "בהתחלה כששמענו 'על אוליגרך שבונה טירה' – נבהלנו. חששנו שייווצרו סביבו הרבה המולה ורעש, אבל אז הבנו שהוא לא נמצא פה הרבה והנוכחות שלו לא מורגשת".
שכנים שזעמו על שהבית מסתיר להם את הנוף כבר אינם מעורבים במאבק המשפטי סביב החומה ואינם עוסקים בו. רק כשחולפים על פני הבית, הם מעקמים לעיתים את האף. "העובדה שקם פתאום מבנה אימתני כזה בין הבתים של המושב, שהם הצנועים למדי, הרימה גבה אצל כולם", אומר אחד השכנים, אבל מציין שהנקודה שהכי מעצבנת את התושבים היא דווקא לא הבית עצמו, אלא דווקא האורות שנדלקים סביב הבית מדי ערב. "כבר מתקופת הבנייה ועד היום, כשעוברים ליד הבית בשעות הערב אפשר לראות אורות שדולקים סביבו, כמו במצודה, ללא קשר אם יש מישהו בבית או לא. אני לא מדבר על בזבוז האנרגיה שזה כרוך בו – אבל זה כבר לגמרי מנקר עיניים".
"מגומא אגיאר וגאידמק למדנו מה לא לעשות"
האם בקרוב יממש אלכסנדר את שאיפתו, יעזוב את עבודתו ברוסיה, יעבור לגור פה דרך קבע ויקים פה עסקים משלו? "אני לא מתייחס לבית בישראל כמו דירת נופש שאליה אני מגיע מדי פעם", הוא אומר. "למרות שאני נמצא פה פחות זמן בשנה מאשר במוסקבה, אני מרגיש שפה זה הבית שלי ושם אני נמצא מטעמי עבודה. יש לי כרגע חוזה ב'יורוסט' ברוסיה ואני מודה על כך ומרוצה מהעבודה שלי, אבל אני לא חושב שיש עתיד ליהודים חוץ מאשר בישראל. אני בטוח שמתישהו זה יקרה, שאני אעבור לפה באופן מוחלט".
כשזה יקרה, צפוי עוד מפגש טעון בין החברה המושבניקית המשוחררת לבין הרוסי הדתי בעל עמדות שמרניות מאוד: כמנכ"ל יורוסט מאליס התמודד עם חרם של פעילי זכויות הקהילה ההומו-לסבית על החברה, לאחר התבטאות קשה ביותר של מנהל הקרייאטיב של החברה, השחקן הרוסי הפופולרי איוון אוקלוביסטין, שטען לפני כשנה וחצי כי "יש לשרוף הומואים בתנורים בעודם בחיים" וגרר מחאה בינלאומית נרחבת. מאליס גינה אז את ההתבטאות של מנהל הקרייאטיב שלו, אך סירב לפטרו בנימוק שמדובר בהבעת עמדתו האישית, וטען אילו היו אומרים זאת על היהודים היה נוהג אותו הדבר. "אני מתנגד לחלוטין להתבטאות שלו", הוא אומר כעת, "אני חושב שאסור לדחוק הומואים לפינה או להתאכזר אליהם. בד בבד, הגישה האישית שלי היא שליהודי אסור להיות הומו. שזה לא דבר נורמלי, אבל אם אדם לא הבין בינתיים שהוא צריך להשתנות – אין לנו את הזכות להתעלל בו".
בתך הגדולה בת 17. היא יודעת שהיא תצטרך להתגייס לצבא אם תעברו לחיות פה?
"אני יודע שזה יצית ויכוח אידאולוגי, אבל למרות שאני מאוד מכבד את צה"ל – אני חושב שלבנות אין מה לחפש שם. אני לא מדבר על פגיעה בשיווין זכויות אבל אני חושב שגבר ואישה שונים במהות. אני מאמין בערכי המשפחה הישנים וכתוצאה מזה אין לדעתי לבחורה מה לחפש בצה"ל. יש הרבה דרכים אחרות לבחורה לתרום למדינה שהן דרכים נחמדות הרבה יותר, כמו שירות לאומי. במוקדם או במאוחר רוב הנשים מגיעות בסופו של דבר לתא משפחתי שמרני".
תיכנס לשוק התקשורת בארץ?
"שוק הסלולר בארץ הוא תחום מטופל מספיק. הוא לא גדול ויש בו יותר מדי מתחרים, וכל חברה מקבלת נתח קטן מדי מכדי לגדול ולהתבסס, כך שלא נראה לי שיש לי עניין להיכנס אליו. עם זאת, יש הרבה אפשרויות לעסקים בארץ ואני אעדיף לעסוק בדברים שאינם מטופלים מספיק, כמו ענף הבנייה או המלונאות. כשבנינו את הבית מצאנו שכל מה שקשור לתחום הבנייה בארץ לא עושים מספיק טוב ושאין בו מספיק תחרות. גם מי שהתארח אי פעם במלון בארץ יודע שאפשר להציע מקומות טובים הרבה יותר".
בכל זאת, כשחושבים על אנשים שמגיעים מרוסיה עם הון גדול והכרזות על אידיאולוגיה נזכרים בסיפורים שהסתיימו ברע. ראה מקרה גאידמק וגומא אגיאר. גם הם הגיעו מסיבות טובות.
"אחרי גומא אגיאר וגאידמק למדנו מה לא לעשות", הוא צוחק. "אני לא רוצה לדבר על אנשים אחרים ועל הטעויות שלהם. אני רק יכול לומר שאנשים נמשכים לפוליטיקה ולחיים הציבורים משתי סיבות: הראשונה היא הרצון לכבוד, והשנייה היא הניסיון להפוך את החיים ליפים יותר. ברגע שאדם נכנס לפוליטיקה או לחיים ציבוריים, הגאווה והכבוד שלו אוכלים אותו יותר מאשר הרצון הראשוני שלו לעשות את החיים טובים יותר. במוקדם או במאוחר הכבוד ישתלט על האדם לגמרי, כי זו התאווה הכי גדולה של אדם. זאת אחת הסיבות שאין לי שום כוונה להיכנס לחיים הפוליטיים או הציבוריים – לא ברוסיה וגם לא בישראל".
אפילו לא קבוצת כדורגל ישראלית?
"לא משנה כמה כסף יהיה לי, בעיניי לקנות קבוצת כדורגל זה דבר אנטי יהודי, בערך כמו לקנות לעצמך גלדיאטור בתקופת הרומאים. זה כמו לקנות לעצמך חיילים ולהסתכל איך הם משחקים. לא משנה מי ינצח ומי יפסיד – עבור כדור הארץ זה חסר משמעות".