בשנת 1973 קנה האדריכל הצעיר ריקרדו בופיל, ספרדי ממוצא יהודי, מפעל בטון שנבנה בזמן מלחמת העולם הראשונה. במשך שנתיים שלמות שופץ המבנה, וכיום בופיל עובד ומתגורר במבנה המיוחד הזה, סמוך לברצלונה. על התהליך מספר בופיל במבט נוסטלגי: "מצאתי ממגורות ענקיות, ארובות גבוהות, מנהרות באורך ארבעה קילומטרים וחדר מכונות במצב טוב. זה היה לפני 25 שנים וזה היה המפגש הראשון שלי עם מפעל הבטון שהיום מכונה 'לה פבריקה' (La Fábrica).
עוד בערוץ עיצוב הבית:
ברוטליות שהוכנעה והפכה לאמנות
"כבר אז דמיינתי את החללים העתידיים והבנתי איך השינויים באסתטיקה שחלו מאז בנייתו של המבנה ניכרים בו. היו שם אלמנטים סוריאליסטיים: מדרגות פרדוקסליות שהובילו לשום מקום, אלמנטים תלויים מעל חללים ריקים, חדרים מלאי פוטנציאל, ריקים ובעלי פרופורציות משונות אך קסומים בדיספרופורציה שלהם.
"מפעל הבטון הזה, שנבנה בתקופת התיעוש הראשונה של ברצלונה, לא נבנה בבת אחת אלא כסדרה של תוספות ותיקונים שנדרשו במשך שנות פעילותו. התוצאה הסופית היא שכבות מרובדות של אלמנטים, תהליך שנראה לעין ומזכיר אדריכלות מקומית אך כזו שהותאמה לתעשייה. הניגודים והמשמעויות הכפולות פיתו אותי והחלטתי לשמר את המפעל ולעצב את האופי הברוטלי שלו כמו שמפסלים יצירת אמנות".
הריסה ובנייה שנמשכו שנתיים
"העבודות החלו בהריסות: פיצוצים עם דינמיט ושבירה באמצעות פטישי אוויר שנמשכו כשנה וחצי. זאת הייתה עבודה שדרשה דיוק רב, חשפה חלקים מסוימים וצורות נסתרות ואחר כך שיקמה חלקים אחרים. השלב הבא היה להוסיף ירוק בחזרה אל תוך המרחבים המבוטנים העצומים. צמחים מטפסים על הקירות, כאלו שייפלו מן התקרות ויכניסו חיים אל המרחב.
"אחר כך המבנה חולק לקתדרלה, גינה וממגורות. לכל אחד מן החלקים נכתבה שפה עיצובית שעשתה שימושים שונים בכל השפות האדריכליות שהכרתי – היסטורית, תרבותית ומקומית – שהשתלבו זו בזו אך גם התנגדו זו לזו. דמיינתי חלונות, דלתות, מדרגות, והתחלתי בתכנון החוץ והפנים. לאט לאט, בעזרת בעזרת בעלי מלאכה מקטלוניה, שינה מפעל הבטון את פניו – אך בעיניי הוא תמיד יישאר עבודה בלתי גמורה".
