לא משנה כמה השחקנים יטיבו לשחק, העלילה תהיה מהודקת ומרתקת והמוזיקה מקורית - אם העיצוב והתפאורה של הסט לא יצליחו להעביר את רוח הזמן, המקום והדמויות בסרט, קרוב לוודאי שהוא לא ייחקק בזיכרונכם. אחד החלקים החשובים ביצירת אווירה ואותנטיות בסרטים, הוא העיצוב האמנותי והסט המושקע בהתאם. לא בכדי למלאכה הזו מוקדשת קטגוריה שלמה בטקס האוסקר השנתי. אז איך בוחרים לוקיישן טוב לסרט ומי הבמאי שכותב הערות לעיצוב הסט תוך כדי כתיבת התסריט? הכנו לכם סקירה של סטים בלתי נשכחים מ-7 סרטים אהובים בכל הזמנים.
גטסבי הגדול (2013): 14 שבועות לבניית הסט הראוותני
על הסרט: "גטסבי הגדול", המבוסס על ספרו של הסופר, סקוט פיצג'רלד, צפוי לצאת לאקרנים בארצות הברית ב-10 במאי, והוא כבר מעורר לא מעט סקרנות וצפייה. הבמאי באז לורמן, גייס קאסט מפואר הכולל את ליאונרדו דה קפריו וטובי מגוויר, והטיס אותם לצילומים באוסטרליה הרחוקה. מאז צאתו לאור ב-1925, זכה הספר לארבע גרסאות קולנועיות שונות, שהמפורסם בהם היה בכיכובם של רוברט רדפורט ומיה פארו. האחראית על עיצוב התלבושות בגרסה החדשה היא מיוצ'ה פראדה, הנינה לבית האופנה "פראדה". על פס הקול, מנצח לא אחר, מהמוזיקאי גי' זי.
המעצבת: בכל סרטיו של לורמן, האישה שעומדת בראש ההפקה ועיצוב הפרויקטים היא אשתו, המעצבת קתרין מרטין. שיתוף הפעולה ביניהם, זיכה אותה כבר בשני אוסקרים על עבודתה במולן רוז'. סרטים נוספים שלה: "רומיאו וג'ולייט", "אוסטרליה", "מולן רוז'".
עיצוב הסט: הפעם מרטין חתרה לעיצוב אותנטי בגרסה מסנוורת. במהלך הצילומים היא פיקחה על 42 סטים שונים שנבנו על ידי צוותה ברחבי סידני. רק בניית האחוזה של גטסבי ארכה למעלה מ-14 שבועות, שכוללו צביעה ואבזור של אולם הנשפים, הספרייה, המרפסות והגינות. חללי המגורים עוצבו בהשראת בתים מפוארים מתחילת המאה ה-20, שנבנו לחופה הצפוני של לונג איילנד. והיא מזכירה טירה מדיסנילנד. לקראת צאת הסרט, סיפרה מרטין שבדיוק כמו שבמחזמר, המוזיקה משחקת תפקיד ראשי, כך גם הסטים המושקעים שמתחקים אחרי הסגנון הראוותני, מספרים על הדמויות.
אולם הנשפים המפואר בביתו של גטסבי כולל תקרה מוזהבת עם נברשות קריסטל, רצפה משובצת במונוגרמה של גטסבי במרכז, עמודים המתנשאים בין החלונות וגרם מדרגות מתפתל. חדר השינה של גטסבי מעוצב ברוח שנות ה-20 עם טפט משי על הקירות ושטיח בסגנון ארט דקו בצבעי אפור וזהב שעוצב על ידי מרטין.
משפחת טננבאום (2001): ניו יורק דמיונית
על הסרט: "משפחת טננבאום" הוא סרט קאלט קומי שבוחן את מערכות היחסים הסבוכות בתוך משפחה של גאונים שהתפרקה. ככלל, סרטיו של הבמאי ווס אנדרסון הם חגיגה ויזואלית וצבעונית מדויקת ואסתטית להפליא שמספקת זוויות אפלות, מסקרנות ואקסנטריות. סרטיו מזמינים את הצופה לחקור את המתרחש, ולא פעם, התפאורה והתלבושות חושפות את הדמויות שלו יותר מאשר הדיאולוגים שהן מנהלות. לכל פריט על הסט יש תפקיד והוא אינו שם במקרה, אלא חלק מהעלילה. כל חפץ הוא בעל משמעות שמבקשת לגלות עוד פרט על אחת הדמויות.
המעצב: דיוויד וסקו היה אחראי על עיצוב הסט של משפחת טננבאום ועבד עם אנדרסון על סרטיו הקודמים: "Rushmore" ,"Bottle Rocket". בסט של אנדרסון נדמה שתפקידו של המעצב מוכתב לו עד הפרט האחרון, שכן התפאורה והקומפוזיציות של הבמאי הן בעלות משמעות גדולה וחשובה לא פחות מהשחקנים והתסריט. סרטים נוספים: "להרוג את ביל", "ספרות זולה", "כלבי אשמורת", "ממזרים חסרי כבוד".
עיצוב הסט: למרות שניו יורק מעולם לא הוזכרה בסרט, אנדרסון חיפש מקום שירגיש כמו ניו יורק דמיונית. הוא חיפש לוקיישן מתאים במשך שנה שלמה ואף שקל לבנות סט שלם באולפן, כשמחוץ לחלונות ירד שלג תמידי. אך לבסוף החליט להתפשר, ובחר בלוקיישנים אמתיים בעיר ניו יורק. בית המשפחה נמצא בשכונה היסטורית בהארלם, כאשר הבית הוא ללא ספק אחד מהדמויות הראשיות בסרט.
וסקו זיהה בבית הנבחר את כל התיאורים שהיו בתסריט של אנדרסון וידע מיד עם כניסתו שהוא מצא את מה שחיפש. אנדרסון מספר שבזמן כתיבת התסריט, הוא לא פעם כותב במחברת נוספת רעיונות שעולים לו לעיצוב הסט, פרופסים ותלבושות, שאת חלקם הוא שוזר בתסריט ואת רובם הוא משאיר בדרך כלל לעצמו, כדי לתת לאנשי העיצוב לעשות את עבודתם. בגלל שבסרטיו הקודמים הוא שכח לשלב את הרעיונות האהובים עליו בסרט, הוא ביקש מאחיו, מאייר גרפי, שיציר עבורו סדרה שלמה של ציורים שכוללים את כל הרעיונות שרצה להעביר לצוות ושימחישו את המראה הכללי והתחושה. בין אם אתם אוהבים את אנדרסון או לא, ניתן בקלות לזהות את טביעת ידו בסרטיו. הצבעים, התאורה ותשומת הלב לפרטים הקטנים יוצרים מין שפה ייחודית משלו.
החדר המעניין ביותר בסרט זה היה חדרה של מרגוט, ששילב סגנון אנגלי טיפוסי עם שיבטיות אפריקנית בעזרת טפט זברות ומסכות אפריקאיות. והחדר החלומי של ריצ'י, שקירותיו היו צבועים בצבע השמים והוא עמוס באוספים.
מארי אנטואנט (2006): מאבזרים את ארמון ורסאי
על הסרט: "מארי אנטואנט" הוא דרמה קומית היסטורית שנכתבה ובוימה על ידי סופיה קופולה. הוא מבוסס באופן רופף על חייה של המלכה בשנים שקדמו למהפכה הצרפתית. הסרט זכה לשבחים רבים על עיצוב התפאורה ואף זכה באוסקר על עיצוב התלבושות, אך עם זאת, הוא ספג לא מעט ביקורת על עלילתו רצופת אי הדיוקים, הקלילה והמודרנית מדי. קופולה, מצדה, טענה שהפרשנות שלה הייתה מודרנית ולא מדויקת במתכוון. היא הקפידה לציין שזה אינו שיעור בהיסטוריה אלא אינטרפטציה אישית. כבר בהקרנות המוקדמות שלו בפסטיבל קאן הוא זכה לקריאות בוז ולביקורות קוטלות.
מעצב: K.K BARRETT (בראט) היה בעברו מתופף בלהקת פאנק, אך בשנים האחרונות הוא מעצב סטים של סרטים. בראט אחראי גם על עיצוב הסט בסרט "אבודים בטוקיו", סרטה הראשון של הבמאית המיוחסת. בעלה לשעבר של קופולה, הבמאי ספייק ג'ונס, מקפיד גם הוא להשתמש בשירותיו של בראט. סרטים נוספים: "להיות ג'ון מלקוביץ", "ארץ יצורי הפרא", "קרוב להפליא ורועש להחריד", "אדפטיישן".
עיצוב הסט: לצורך הצילומים, קיבל הצוות גישה חסרת תקדים לארמון ורסאי, והוא הפך לאתר צילומים מרכזי . הלבשת הסט ועיצובו הושפע רבות מהסגנון הלירי של סרטיו סטנלי קובריק ("לוליטה", "התפוז המכני") ומהבמאי טרנס מאליק ("הארי המזוהם", "עץ החיים"). בעוד שרוב הסרט צולם בארמון ורסאי ובאופרה של פריז, חלקים ממנו צולמו בווינה. קופולה רצתה ליצור היסטוריה עכשווית משלה ולשם כך, יצרה קולאז'ים מפורטים שממחישים את האסתטיקה שלה. הכוונה הייתה לשכתב את ההיסטוריה בדרך שלה, עם תלבושות, איפור ועיצוב שיהיו ייחודיים לסרט.
הצילום בארמון ורסאי היה חוויה מרגשת עבורם. בראט הגדיר את הארמון כאתר צילום מאתגר שמרגיש כמו מוזיאון: 700 חדרים, 2,000 חלונות, 1,250 קמינים,67 גרמי מדרגות, פסלים וגנים, הפכו את הלוקיישן לאתר שהזמן קפא בו והיה צריך למצוא דרך להשיב אותו לתחייה, ולכן הוא רוהט, אובזר וקושט, כדי לתת לחלל תחושה שגרים בו מאות אנשים.
המספריים של אדוארד (1990): חלונות קטנים לתחושת פרנויה
על הסרט: "המספריים של אדוארד" הוא סרט פנטזיה רומנטי של הבמאי טים ברטון. הסרט מציג את סיפורו של אדוארד, דמות המהווה יצירה מלאכותית לא גמורה ולה מספריים במקום ידיים. ברטון, שמפורסם בזכות סרטי הפנטזיה שלו ובסגנונו האפל והגותי, מתייחס לסרט כיצירה הכי קרובה ללבו. לדבריו של ברטון, הרעיון לסרט הגיע מציור שצייר כנער מתבגר בקליפורניה, ששיקף את תחושות הבידוד וחוסר היכולת שלו לתקשר עם הסביבה.
במהלך עבודתו על הסרט "ביטלג'וס", שכר ברטון את שירותיה קרוליין תומפסון, אז סופרת צעירה, כדי שתכתוב את התסריט ל"מספריים של אדוארד". ברטון הקפיד לתאר לתומפסון כל פרט והיא הקפידה לדייק בפרטים שהיו כל כך קרובים ללבו. תומפסון העידה שהמספריים של אדוארד הוא שיר אהבה שכתבה לברטון, אותו היא מתארת כאיש הרהוט ביותר שהכירה, למרות שאינו מסוגל לחבר משפט אחד שלם.
מעצב: בו וולש, היה אחראי על העיצוב שזיכה אותו בפרס ה"באפטה" (המקבילה הבריטית לאוסקר) בשנת 1992. בשנת 2003 הוא ביים את סרטו הראשון "דוקטור סוס", בהשתתפות מייק מאיירס. סרטים נוספים: "ביטלגו'ס", "כלוב הציפורים", "גברים בשחור", "מגרשי השדים 2".
עיצוב הסט: הדמות של אדוארד עוצבה על ידי אמן האפקטים המיוחדים סטאן וינסטון (שאחראי על "איירון-מן", "פארק היורה" ו"שליחות קטלנית". לאחר שיטוטים ברחבי קליפורניה הוחלט לצלם את הסרט בפלורידה. וולש מתאר את הפרבר שנבחר כמקום רגיל וטיפוסי. ההחלטה לצבוע את כל בתי השכונה בצבעי פסטל חיוורים ולהקטין את גודל החלונות, הוסיפו אפרוריות ותרמו לאופי האנמי של השכונה ולתחושת הפרנויה ששוררת בה. המפתח שאיחד את מראה השכונה היה החלטתו של וולש לצבוע כל אחד מהבתים בצבע אחד מבין ארבעה צבעים שונים, אותם תיאר כ"ים קצף ירוק", "בשר נא", "חמאה", ו"כחול מלוכלך". חזיתה של הטירה הגותית נבנתה מחוץ לעיר דייד במפרץ טמפה בפלורידה. כאשר את צילומי הפנים של הטירה קיימו בסט שנבנה באולפני פוקס בקליפורניה.
אמלי (2001): סגנון יד שנייה
על הסרט: הקומדיה הרומנטית הצרפתית "אמלי", שנקראת במקור "הגורל הנפלא של אמלי פולן", בבמויו של ז'אן-פייר ז'נה, מספרת על אישה שנהנית מעשיית מעשים טובים לאחרים, אולם אינה יכולה למצוא אהבה בעצמה. הוא זכה להצלחה בינלאומית רבה והיה מועמד לאוסקר בחמש קטגוריות, ביניהן עיצוב הסט. ז'נה, שהחל את דרכו בעשיית סרטי אנימציה וקליפים, המשיך לסרטי פנטזיה אפלים וקומדיות שחורות ("עיר הילדים האבודים", "המעדנייה") שבעקבות הצלחתם ביים את הסרט ההוליוודי ,"הנוסע השמיני-תחייה". העלילה הקסומה של "אמלי" אומנם שונה באופייה מכל סרטיו הקודמים, אך ניכר שהיא מתכתבת עם עולם האנימציה, תוך כדי שימוש באפקטים ממוחשבים ודיגיטליים.
מעצבת: אלין ונטו היא מעצבת תפאורה מוערכת מצרפת, אשר אחראית על לא מעט סרטים וסדרות טלוויזיה צרפתיות. סרטים נוספים שעיצבה: "אירוסין ארוכים מאוד" והסרט העתידי "איב סן לורן".
עיצוב הסט: העלילה מספרת על חייה של אמלי אשר גרה במונמרטר בפריז (שם צולם גם הסרט) וממחישה את ההווי הפריזאי. הדירה של אמלי מעוצבת בסגנון ממוחזר ויד שנייה, כאשר התאמות ושילובים הם לא בדיוק הצד החזק של הכוכבת. התמונות ממוסגרות במסגרות שונות, המנורות והריהוט שונים באופיים, הצבעוניות של הטפטים לא קיבלו שום התייחסות מיוחדת או ניסיון להתמזג עם האבזור בחלל. ביתה של אמלי הוא אוסף של הדברים שהיא הכי אוהבת, מה שהופך את דירתה למקסימה וייחודית, ואותה לשובת לב.
זה מסובך (2009): בית פרטי בסגנון כפרי
על הסרט: "זה מסובך" הוא סרט קומדיה רומנטי בבימויה של ננסי מאיירס ובכיכובם של מריל סטרייפ, סטיב מרטין ואלק בולדוויין. הסרט מגולל את סיפורם של זוג גרוש שמנהל רומן מחודש בזמן שהאישה מנהלת רומן כפול עם הארכיטקט שמעצב את מטבחה. הסרט חמוד, העלילה קצת רדודה וקיבלה ביקורות מעורבות, אבל הלוקיישנים והבית המרהיב של מריל סטריפ, הפכו להיות גולת הכותרת של הסרט.
מעצב: גון הוטמן, ששיתף פעולה עם הבמאית גם בסרט ב"אהבה אין חוקים", יש לו יכולות מרהיבות בעיצוב לוקיישנים כבתי חלומות עם הקפדה על עיצוב פנים מעורר התפעלות. הוטמן זכה באמי על עיצוב הסט של הסדרה "הבית הלבן". סרטים נוספים שעיצב: "הבית הלבן", "התייר", "החופשה", "אשתו של הנוסע בזמן".
עיצוב הסט: בעוד שרוב הסרט מתרחש בסנטה ברברה, קליפורניה, רוב הצילומים - כולל כמעט את כל צילומי הפנים - התקיימו בעיר ניו יורק. הצילום העיקרי התחרש באולפנים בברוקלין, שבו צולמו סצנות הפנים של ביתה של ג'יין נורו (מריל סטריפ). סטודיו גדול בברוקלין הוסב למאפייה של ג'יין, ולופט באיזור צ'לסי הפך למשרד האדריכלות של אדם (סטיב מרטין).
צילומי החוץ התרחשו בבית פרטי שנבנה בשנות ה-20 בסגנון כפרי שמאפיין את הבנייה בסנטה ברברה. הוטמן מספר שהסט היה קל לעיצוב שכן רוב הסרט מתרחש בביתה וחצרה של ג'יין. הבית מעוצב כחללים מזמינים, חמים ומעוררי קנאה בסגנון קליפורני. הסלון מולבש בצבעוניות נטרלית עם נגיעות כחולות וריהוט מעץ שהופך אותו לנינוח ומשפחתי עם הרבה כריות להתכרבל.
המטבח המקסים פתוח ישר אל איזור האכילה ומציע הרבה מקום לבשל ולארח. הוא מעוצב בפשטות ובצבעים נטרליים, אך בעזרת אבזור נכון כמו כיסאות בר, מנורות תקרה ומידוף פתוח לאורך הקירות, מתקבל מטבח עוצר נשימה. בעוד החצר, המטבח והסלון זכו לעיצוב אדריכלי, חדרי השינה עוצבו בפשטות. ישנם קישוטים מעטים מאוד שנאספו מחנויות יד שנייה ושולבו יחד, אך דגש העיצובי הוא על טקסטיל כמו וילונות, כריות וכיסויי מיטה יפים.
פרידה (2002): צבע ברחובות
על הסרט: הסרט "פרידה" מתאר את חייה המקצועיים והפרטיים של הציירת הסוריאליסטית המקסיקנית, פרידה קאלו. סלמה הייק מגלמת את קאולו, בבמויה של ג'וליה טימור. מדונה ורוברט דה נירו, הם רק חלק מהדמויות שניסו להביא את סיפורה של קאולו אל המסך הגדול. לבסוף היתה זו סלמה הייק שהרימה את ההפקה הצבעונית והמרהיבה על חייה של הציירת. "פרידה" הוא סרט על אמנות שהוא יצירת אמנות בפני עצמו. השפה החזותית הייחודית של הסרט לוקחת אותנו אל תוך ראשה של קאולו. חייה של קאולו על רקע הצבעוניות של מקסיקו התקבלו עם הרבה אהבה וביקורות אוהדות, הוא היה מועמד לשישה פרסי אוסקר וזכה בשני אוסקרים, על האיפור והפסקול.
מעצב: פיליפה פרננדס דל פאסו, הוא מעצב ממוצא מקסיקני שהיה מועמד לאוסקר על עבודתו בסרט "פרידה". בתור נער מתבגר במקסיקו הוא היה מלא תשוקה לאמנות של קאולו ואף נהג לשחק בתור ילד בחורבות ביתה. סרטים נוספים "מצאת החמה עד צאת הנשמה", "דספרדו".
עיצוב הסט: רוב הסצנות החיצוניות צולמו במקסיקו סיטי. הסצנה המפחידה של התרסקות האוטובוס צולמה ברחובותיה של סן לואיס פוטוסי, צפונית מערבית למקסיקו סיטי, שם חלק מהרחובות עדיין נראים כמו בשנות ה-20. בית הילדות של פרידה נבנה מחדש באולפן, אך הסצנות בביתם המשותף של קאולו ובן זוגה, הצייר ריברה דייגו, צולמו בבית בו התגורר הזוג במהלך שנות ה-40. הדגש היה להביא אל המסך את החיים במקסיקו בתחילת המאה ה-20. האתגר הגדול שמספר עליו דל פאסו היה להביא את הצבעוניות המדויקת של הרחובות והבתים אל המסך. הוא מתאר את זה כמאבק להביא את התחושה האותנטית מבלי לזייף אותה.
הבית של פרידה עוצב בצבעוניות רבה, כאשר כל חדר צבוע בצבעים עזים ושמחים, ממש כמו הציורים שלה ומלא בחפצים ופסלים, בלב הבית ישנה חצר פנימית מלאה בקקטוסים וצמחייה אקזוטית.
איך מעצבים בית לטלוויזיה?
מי רוצה חדר שינה כמו של קרי ברדשו? התכניות של הבתים הכי מפורסמים על המסך